תפילת בית המדרש – מדוע עכשיו לא נהגו
ערוך השלחן או”ח ק”י ט”ז-י”ז:
איתא בגמרא (כח ב):
- בכניסתו לבית המדרש אומר: יהי רצון מלפניך ה’ אלהי, שלא תארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי. ולא אומר על “טמא” – “טהור”, ולא על “טהור” – “טמא”. ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.
עד כאן לשונו. כלומר: שהם ישמחו כשיחזרוני מן הטעות, וכן אני בהם.
- וביציאתו אומר: מודה אני לפניך ה’ אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים: אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים: אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואין מקבלים שכר. אני רץ והם רצים: אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת.
עיין שם. ועכשיו לא נהגו בזה, ונראה משום דעכשיו הלומדים בבית המדרש אינם מורים הוראות, והרב המורה יושב בביתו. והאר”י ז”ל היה אומרה בכל בוקר, והיה אומר: “כי ה’ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”.
אמנם גם במי שיושב ביחידות, ובפרט כשהוא מורה הוראות, כתבו שנכון שיאמר:
- יהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי, שתאיר עיני במאור תורתך. ותצילינו מכל מכשול וטעות, הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות, הן בהוראה הן בלימוד. “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”. ומה ששגיתי כבר – העמידני על האמת. ואל תצל מפי דבר אמת עד מאוד. “כי ה’ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה” (ט”ז סעיף קטן ח’).
ותפילת “מודה אני” יאמר בכל ערב העוסק בתורה כל היום (מגן אברהם סעיף קטן ט”ז).