לא, אין שום מקור בחז”ל לחוצנים

מתוך ערך “חוצנים” בחב”דפדיה:

בשיחה שאמר הרבי בשבת פרשת דברים בשנת תשכ”ט, בהמשך לציטוט דברי חז”ל כי אין דבר שאינו נרמז בתורה, אמר הרבי כי היה מי ששאל אותו האם ישנה אפשרות לקיום חיים מחוץ לכדור הארץ. “שאלה זו” – אמר הרבי – “אינה נוגעת ישירות לתורה ומצוות ובכל-זאת, הואיל ומתעניינים לדעת מהי דעת תורה בנושא, הרי כבר הבטיחו חז”ל (מסכת חגיגה) שכל עוד יש שאלות וויכוחים – יימצא מי שישיב עליהן. והואיל ועל ידי התשובות על השאלות הללו יהיו אנשים שיהיו מוכנים יותר לשמוע בקול ה’ להניח תפילין, לשמור שבת ולאכול כשר – עניתי שהדברים מפורשים בגמרא. ומה שהשואל לא שמע על אותה גמרא, הנה הדברים נמצאים בשני מקומות: במסכת שבועות (לו’-א’) – מסכת הנלמדת בדרך -כלל בישיבות ובמסכת מועד קטן (טז’-א) – אותה יש הנוהגים ללמוד בזמן “בין המצרים”.

“ב”שירת דבורה” על מלחמת ברק וסיסרא (שופטים ה’ כג’), נאמר: “אורו מרוז אמר מלאך ה’, אורו ארור יושביה”. על כך מביאה הגמרא (שם) שני פירושים המתייחסים לזהות הכוכב “מרוז”, כשלפי הפירוש השני מדובר בכוכב. כידוע, הכוכבים עזרו לישראל, ככתוב בפסוק לפני-כן: “מן השמים נלחמות הכוכבים ממסילותם…”, ואילו כוכב זה, מזלו של סיסרא, לא בא כמובן לעזרת ישראל, ועל כן החרים אותו ברק ב”שמתא”: “אורו מרוז, אמר מלאך ה’, אורו ארור יושביה” – הרי שיש תושבים על הכוכב!

“ואכן, גם רש”י בפירושו על ספר שופטים, מביא את שני הפירושים בגמרא, כשאת הפירוש הגורס ש”מרוז” הוא כוכב, מביא רש”י בפירושו הראשון”.

ע”כ.

אבל לא. גם לפי פירוש זה, אין לנו אלא ראיה שנסעו בני אדם לכוכבים, ונשארו בני אדם, על אף מעבר המקום; אין “חוצנים”!

ואכמ”ל.

‘We Don’t Sit Seniors in the Sanhedrin’ (San. 36b)

The Seforim blog is in the middle of a reconstruction, so the link won’t work for the time being, but Dr. Marc Shapiro once wrote a fascinating article there on the dishonest biographers/translators of Rabbi Elyashiv.

The original biography in Hebrew truthfully describes his negation of all interpersonal relationships, including his own close family. The “adapted” English biography, on the other hand, well-aware of the culture difference, omits many of these stories, and even adds the new and contradictory claim “Rav Elyashiv’s family members held back from him because he would care too much“.

Source: Rationalist Judaism, titled “And Man Made Godolim In His Images“.

I didn’t see the original article by Marc Shapiro, but I have independently heard this claim made elsewhere of the English version. Needless to add, the true facts are known.

UPDATE: Here is the new link.

מקור להתנגדות ר”י טייטלבוים?- הנושא תפילין ואינו הגון

לגבי מה שכתבנו בעבר בענין התנגדות הרבי מסאטמר להנחת תפילין לחילונים, עוד י”ל שאולי למד מספר זריעת יצחק בשם בעלי התוספות על פרשת יתרו.

הנה צילום הדף:

לא שזה נכון או מצודק, כי אין כאן הכונה לאיסור, אלא למידת חסידות, אבל בהנחה שהרב בכלל הכיר זאת, לפחות הוא לא המציא איסור יש מאין מתוך ספר המפורסם כמזויף…

(ואם בתפילין עסקינן, ראה כאן.)

עדויות מסורת אכילת חגבים – ספרו של זוהר עמר

הכוונה לספר “הארבה במסורת ישראל” מאת פרופ’ זהר עמר בהוצאת אוניברסיטת בר אילן.

פרופ’ זהר עמר הינו חוקר ומרצה במחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. תחומי מחקריו הם הטבע במקורות ישראל, תולדות הרפואה והראליה של ארץ-ישראל בעת העתיקה. 

הספר מתואר כך:

בספר מוצג הארבה כאחת מתופעות הטבע המשמעותיות ביותר בחיי האדם בתקופה הקדומה. לבד מהיותו גורם המזיק לחקלאות, נחשב הארבה בעולם הקדום למאכל תאווה, ובשנות רעב שימש כמזון בסיסי, זמין וזול. מחקר זה הוא רב-תחומי, ייחודי מסוגו. הוא כולל תיאור מיני החגבים הטהורים שנזכרו בתורה (ויקרא יא כא-כב), וסקירת תפוצתם מבחינה ביולוגית והשפעתה האקולוגית תוך הארה של היבטים היסטוריים, הלכתיים, סוציולוגיים, ופולקלוריסטיים. מוצגות כאן עדויות היסטוריות לאכילת הארבה הכשר בקהילות ישראל השונות לתפוצותיהן. כמו כן מוקדש דיון נרחב לפן הגאו-תרבותי והשפעתו על נוהגי האכילה ועל הפסיקה ההלכתית, הן בקהילות אשכנז ופרובנס והן בקהילות שהיו תחת השפעת התרבות הערבית.

המחקר מבוסס על מקורות כתובים ואפיגרפיים מגוונים ועל תישאול מאות אנשים, ברובם קשישים, שהכירו היטב את נוהג אכילת הארבה. מטבע הדברים, מתמקד המחקר במסורתם של יהודי תימן וצפון אפריקה שהחזיקו במנהג אבותיהם עד לאמצע המאה העשרים.

לפנינו אפוא תיעוד של מסורת עתיקת יומין הנעלמת והולכת מן העולם. כמו-כן, זהו ניסיון של ממש להגדיר על פי מדדים מדעיים מדויקים את סימני החגבים הכשרים, שבעבר הועברו כמסורת שבעל-פה.

197 עמ’ עברית, כריכה קשה, 2004.