Hyehudi.org

יום שלישי, ז’ אדר התשפ”ו

באחד הקטעים המרגשים, המרוממים והמכוננים של ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מוכיח מלך כוזר את החבר היהודי על התרשלותו בקיום חובתו לעלות לארץ ישראל. לא את החבר בלבד הוכיח המלך, כי אם את עם ישראל כולו, ורבי יהודה הלוי – אשר השתוקקותו לארץ הקדושה התבטאה בכל מפעל שירתו האדיר ובכל ישותו, עד שקיים בנפשו את הפסוק ‘כי רצו עבדיך את אבניה’ ועלה לחונן את עפרה – מעמיד מול האומה כתב אשמה חריף על השתקעותה בגולה ועזיבתה את יעודה. נביא את הדברים לפי התרגום המסורתי של אבן-תיבון (ספר הכוזרי מאמר ב אותיות כג-כד, ועם המדקדקים המבכרים את המהדורות החדישות והמדויקות יותר הסליחה, כי זה מה שמצוי תחת מחשבי כעת…).

“אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובת תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך, ואתה אומר – ‘רחם על ציון כי היא בית חיינו’, ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואילו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תשע מאות שנה, היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכינה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים. וכבר הסכימו כל האומות על זה. הנוצרים אומרים, שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים, והישמעאלים אומרים, כי היא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד יום הדין, והוא לכל מקום כונה וחג. אני רואה, שהשתחויתך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זמה ועבודה זרה, ועם כל זה – לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות הא-להים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה.

אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו הא-להים בבית שני, כמה שאמר (זכריה ב יד) ‘רני ושמחי בת ציון’, כי כבר היה הענין הא-להי מזומן לחול כאשר בתחילה אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם, ושמא על זה אמר שלמה  (שיר השירים ה ב) ‘אני ישנה ולבי ער’ – כינה הגלות בשינה, והלב הער – התמדת הנבואה ביניהם, ‘קול דודי דופק’ – קריאת הא-להים לשוב, ‘שראשי נמלא טל’ – על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר ‘פשטתי את כתנתי’ – על עצלותם לשוב. ‘דודי שלח ידו מן החור’ – על עזרא שהיה פוצר בהם, ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענינים מקוצרים מפני קיצורם, כי הענין הא-להי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו – אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת א-להי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו ‘השתחוו להר קדשו’, ‘והשתחוו להדום רגליו’ ו’המחזיר שכינתו לציון’ וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר”.

קשה שלא להזכר בדברים המרטיטים הללו, הנאמרים בשם מלך גוי אודות התרשלותנו מקיום חובתנו לעורר את האהבה הישנה שבינינו לבין אבינו רוענו, כאשר מייק האקבי, שגריר ארה”ב, אשר שימש ככומר בפטיסטי, אומר בצורה ברורה, כי זכותה של ישראל על-סמך הבטחת ה’ לאבות הוא לכבוש את כל מרחבי הארץ המובטחת מהנילוס עד הפרת. הוא אף הגדיל לעשות ואמר זאת בראיון לאחד מגדולי האנטישמים שונאי ישראל באמריקה כיום, בעל השפעה אדיר, ועורר עליו את חמת העולם הערבי. מתי שמענו מנהיג ישראלי מדבר על זכותנו זאת? מתי שמענו דברים ברורים אודות כך שהארץ ניתנה לנו בהבטחה מבורא עולם בלי התנצלויות וגמגומים? גם הטבח הנורא לפני שנתיים וחצי לא הצליח להביא את ממשלת הימין המלא-מלא לאמירה ברורה, ולפיה עזה היא חלק מאותו יעוד שהובטח לאבותינו, ולכן הגענו לאן שהגענו, עם מועצת השלום המדומה של טראמפ, שנותנת חסות להמשך שלטון המרצחים. והנה, מגיע נציג של מדינה זרה, ועוד כומר נוצרי, ומזכיר לנו את חובתנו, שהתרשלנו בה.

האם גם עלינו נכון לומר, כי באמרנו בכל יום את פסוקי ההבטחה, אין זה אלא כצפצוף הזרזיר? מה חושב יהודי בכל יום בבית הכנסת כאשר הוא שומע בקריאת התורה את הפסוקים המפורשים (בראשית טו יח-כא) – “בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת ה’ אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת”? מה הוא חושב בכל יום בתפילת שחרית באמרו את הפסוקים בנחמיה ט ז-ח – “אַתָּה־הוּא֙ ה’ הָאֱ-לֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם. וּמָצָ֣אתָ אֶת־לְבָבוֹ֘ נֶאֱמָ֣ן לְפָנֶיךָ֒ וְכָר֨וֹת עִמּ֜וֹ הַבְּרִ֗ית לָתֵ֡ת אֶת־אֶרֶץ֩ הַכְּנַעֲנִ֨י הַחִתִּ֜י הָאֱמֹרִ֧י וְהַפְּרִזִּ֛י וְהַיְבוּסִ֥י וְהַגִּרְגָּשִׁ֖י לָתֵ֣ת לְזַרְע֑וֹ וַתָּ֙קֶם֙ אֶת־דְּבָרֶ֔יךָ כִּ֥י צַדִּ֖יק אָֽתָּה”?