ללא מחבר No Author
GREAT NEWS: Loss of Faith In the Anti-Torah Establishment!
Israelis losing confidence in state institutions, poll shows
The 2020 Democracy Index finds only 42% of Israelis have faith in the High Court of Justice, merely 17% think social solidarity still exists. President Reuven Rivlin: Elected officials’ rhetoric is proving destructive.
The rift in the fabric of Israeli society is growing, the Israeli Democracy Index, shows. The 2020 index, a public opinion poll project by the Israel Democracy Institute.
Now in its 18th year, the poll, originally taken in June, was held again in October to account for what the IDI called the far-reaching effects of the coronavirus crisis on Israeli society.
The index, the summary of which was presented to President Reuven Rivlin on Monday, gauged the relationship between ultra-Orthodox and secular sectors, between Jews and Arabs, between the public and the government, and between the public and the police in the context of the global crisis.
The troubling finds show a decline in each of these parameters since the original poll was held six months ago.
The data found that only 17% of the public believe social solidarity still exists in Israel – a significant decrease from June, when the figure stood at an already worrisome 33%.
October’s data is the lowest for this criterion in a decade.
Only 32% of Israelis currently think the economy is doing well, compared to 37% in June and 50% in 2019. Some 64% think Israel is a good place to live in – a drop from 76% who said as much in June.
Some 61% said their current situation was “good” compared to 80% in June.
Over half of the public – 57% – worry that Israeli democracy faces a significant threat, compared to 53% who were concerned in June.
Sixty percent of Jewish respondents said the government showed democratic practices vis-à-vis the Arab sector, while 58% of Arab respondents disagreed with that claim.
The index further showed that public confidence in state institutions was shaken over the coronavirus crisis.
The IDF still ranked top for Israelis, with 81% saying that as of October, they had full faith in its ability – a drop from 90% in 2019.
This is the lowest figure pertaining to the IDF since 2008.
Some 56% of Israelis said they had faith in the presidency – a drop from 71% in 2019 and 63% in June.
Only 42% have faith in the workings of the High Court of Justice, down from 52% in June; confidence in the police dropped to 41%, followed by the public’s faith in the media (32%), the government (25%), the Knesset (21%) and political parties, the confidence in which has sunk to 14%.
From Israel Hayom, here.
המדינה מעודדת ‘עליה’ לארץ ישראל, מקבלת גוים – וממשיכה לעודד עליה
משנה לשנה הרוב היהודי במדינת ישראל מצטמק. נוכח המספר העצום של לא יהודים שמדינת ישראל מביאה לכאן ביוזמתה, הגיע הזמן לשאול אם יש בכלל טעם להמשיך לעודד כך את העלייה
דמוגרפיה שלילית
על הרבה מאוד נושאים ניטשות בינינו קטטות ארוכות שנים. ימין מול שמאל, קפיטליסטים מול סוציאליסטים, שמרנים מול ליברלים, כן ביבי מול לא ביבי. סביב נושא אחד התאחדנו תמיד כולנו. כמעט כולנו. הצורך בשמירה על הרוב היהודי במדינת ישראל. אחת לשנה מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סדרה של נתונים שיש בהם ללמד על מה שעבר ב־12 החודשים האחרונים על אוכלוסיית ישראל. בין השאר, מפרסמת הלשכה את “מאזן ההגירה הבינלאומית”, שהוא “ההפרש בין מספר הנכנסים לגור במדינת ישראל, לבין מספר היוצאים ממנה”. מניתוח הנתונים והמצב המשפטי שביצעו ד”ר נתנאל פישר ועו”ד דוד פטר מ”פורום קהלת”, עולה תמונה מטלטלת. בשנת 2020 עמד מאזן ההגירה החיובי לישראל על 24,344 אנשים. במילים אחרות, גם השנה מספר האנשים שהצטרפו אלינו היה גדול, מזה של אלה שעזבו אותנו.
אלא שבדיקת ההרכב של המאזן הזה מגלה שרק שליש מהם, 8,224, הם יהודים. מיהם שני השלישים האחרים? 2,506 ערבים, שהצטרפו אלינו במסגרת איחודי משפחות, ו־13,614 שבמסמכי הלמ”ס מוגדרים כ”אחרים”, והם כוללים גם נוצרים לא ערבים וגם את אלו שאינם מסווגים במרשם האוכלוסין לפי דתם. בקבוצה הזו נמצאים כל העולים לישראל מכוח חוק השבות שאינם יהודים ומהגרים אחרים שאינם ערבים שקיבלו מעמד. תוסיפו למספרים האלה את העובדה שאחוז היהודים בישראל ירד השנה מתחת ל־74% – ותבינו שאנחנו צועדים בכיוון ברור מאוד.
ישנה הערה חשובה, שצריך להעיר כבר כאן. בדיון הזה אי אפשר להסתכל על כל קבוצת הלא יהודים כעל מקשה אחת. אינו דומה מי שעלה מרוסיה, ואף שהוא איננו יהודי, סבא שלו היה יהודי, והוא מרגיש חיבור לעם ישראל, למי שהגיעה אלינו מג’נין בעקבות נישואיה לתושב אום אל־פחם. אבל גם אחרי שהדגשנו את הדרוש הדגשה, ניצבת מולנו בעיה שאי אפשר עוד להתעלם ממנה, משום ששנת 2020 לא הייתה שנה חריגה. היא הייתה עוד נקודה על הרצף. חלק מתהליך, שעובד לרעת צביונה היהודי של ישראל. שימו לב. בשנת 2016 63% מהקבוצה הזו, כלומר זו שעולה ממאזן ההגירה לישראל, היו יהודים. בשנת 2017 ירד אחוז היהודים ל־52%. בשנה שעברה היינו על 40%. השנה, כאמור, ירד אחוז היהודים ל־33%. במדינה יהודית עם סדר יום הגיוני, הנתון הזה היה צריך לגרום לכינוס מיוחד של הכנסת, לשולחן עגול אצל נשיא המדינה. עם סדר היום של ישראל הנוכחית, זה כנראה לא יקרה.
כך או כך, אחרי שנים של ויכוחים על המסתננים לישראל, ועל השאלה אם נכון או לא נכון להשאיר את מי שאינם יהודים במדינה שהיהדות היא כרטיס הכניסה אליה, המספרים החדשים מלמדים שאנחנו בסיפור אחר לגמרי. שמשהו פה, במדיניות, בפעילות, בתפיסה, עקום לגמרי. משום שבניגוד לדיון על המסתננים, שדילגו אלינו מעבר לגבול מבלי שרצינו, העולים והמהגרים שעליהם אנחנו מדברים כאן לא גנבו את הגבול, ולא הגיעו לכאן באמתלה של טיול. העולים הללו, שמשנים את האיזון הדמוגרפי ומורידים משנה לשנה את אחוז היהודים במדינה היהודית, ממשיכים להגיע בדרך המלך, דרך שער הכניסה הראשי של מדינת ישראל, ובהזמנתה.
אז אין ספק שהתמונות שמופצות מדי פעם בכלי התקשורת, של עולים יהודים שנוחתים בנתב”ג, אחרי שהשאירו מאחור את קהילתם הקודמת ובחרו להצטרף אלינו בפנים נרגשות, הן משובבות נפש. אבל הן אינן אלא אשליה. העובדות מלמדות שהעולים היהודים הללו הם מיעוט. מיעוט שנעלם בתוך כל השאר.
אז אפשר להסתכל על הנתונים, ולהתעלם. לטעון שמדובר במספרים קטנים. אבל זו תהיה טעות קשה. משום שהכיוון ברור, ו־15־20 אלף לא יהודים חדשים מדי שנה יוצרים בהדרגה מאסה גדולה. אם המאמצים לעודד עלייה, סופם שהם מביאים לישראל מהגרים שרובם אינם יהודים – אולי כדאי לעצור ולשאול את עצמנו אם יש טעם להמשיך ולעודד כך את העלייה. לא רק משום כספי העתק המושקעים בה, אלא בעיקר משום השורה התחתונה שלה. והשורה התחתונה הזו מביאה אותנו לשינוי איטי אך קבוע בצביונה היהודי של ישראל. במשך שנים היה נהוג לדבר על 300 אלף לא יהודים (שאינם ערבים) שנמצאים כאן.
המספר הזה התגלגל במשך שנים על לשונם של כל העוסקים בסוגיה, כאילו איננו בר שינוי. היום מונה הקבוצה הזו 465 אלף איש, והיא הולכת וגדלה מדי יום. מה זאת אומרת הולכת וגדלה? ובכן, בשנת 2019 גדלה האוכלוסייה היהודית בישראל ב־1.6%. האוכלוסייה הערבית גדלה ב־2.2%. והקבוצה שעליה אנחנו מדברים כאן, “הלא יהודים שאינם ערבים”, גדלה בשנה הזו ב־5.7%. מדובר באוכלוסייה בעלת קצב הגידול השנתי הגבוה בישראל. תוך שנה־שנתיים, מספר הלא יהודים שאינם ערבים יחצה קו חצי המיליון.
על הדרך, חשוב לזכור שבנוסף לאותם 465 אלף, וכאמור בהבדל מהם, חיים איתנו עוד מעל ל־200 אלף מהגרים לא יהודים נוספים, כמחציתם עובדים זרים חוקיים וכמחציתם מהגרים לא חוקיים שונים. כלומר, יש כיום בישראל כ־700 אלף לא יהודים שאינם ערבים, שמהווים קרוב ל־8% מהאוכלוסייה.
בסופו של יום צריך להסתכל על התמונה הגדולה. היא מורכבת, לדוגמה, גם ממספר גדול של פלסטינים שמגיעים אלינו במסגרת מה שמכונה איחוד משפחות. אז נכון, הוראת שעה משנת 2003 מונעת איחוד משפחות כזה, אבל הנתונים מלמדים שמאז הוראת השעה הזו הוגשו 22 אלף בקשות לאיחוד משפחות עם פלסטינים, ולמעלה ממחציתן התקבלו. תוסיפו לזה את העובדה שלפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, בקשה ממוצעת של איחוד משפחות עם פלסטינים מכילה ארבע נפשות, ואת המכפלות אתם מוזמנים לערוך לבד.
לפני כמה חודשים דחתה הכנסת הצעת חוק של ח”כ בצלאל סמוטריץ’ לתיקון חוק השבות. הצעת החוק ביקשה לטפל במה שמכונה “סעיף הנכד”. “החוק במתכונתו הנוכחית מאפשר לנכד של יהודי לקבל זכויות של עולה, גם אם הוא עצמו, ואף לעתים הוריו, כבר אינם יהודים”, הסביר סמוטריץ’. “מצב זה יוצר ניצול החוק על ידי אנשים רבים שניתקו קשר עם העם היהודי, ובפועל מרוקן את החוק ממקורותיו, שנועדו לפתוח את שערי המדינה היהודית ליהודי התפוצות”.
מדובר בנושא רגיש ונפיץ, היורד לשורש תעודת הזהות של המדינה היהודית. השינוי בו לא יוכל לבוא, ככל הנראה, בדרך של הצעת חוק פרטית של חבר כנסת מהאופוזיציה. הוא יצטרך להיות פרי של דיון, חשיבה והסכמה של ציבור ישראלי רחב. אבל את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים, משום שאין עוד אפשרות לעצום עיניים מול המספרים. היוצרות התהפכו. ממדינת עלייה יהודית הפכה מדינת ישראל למדינת הגירה לא יהודית. מרבית הנכנסים בשעריה של המדינה אינם יהודים. הרוב היהודי במדינת ישראל הולך וקטן משנה לשנה. ועם כל הכבוד לצורך לקיים כאן בחירות כל כמה חודשים, ולהמשיך להתקוטט בשאלה הרת הגורל כן ביבי או לא ביבי, כל מי שהמדינה היהודית יקרה ללבו חייב לקחת את הסוגיה הזו לתשומת לבו. לא מחר. היום.
The Chillul Hashem of Discussing ‘Pre-1967’ Borders
What’s the big deal about the pre-1967 ‘borders’?
The solutions offered to broker an Israel-PA peace do not take the real aspirations of each side into account. Opinion.
Every discussion in relation to Israeli Palestinian Arab peace centers around the pre-1967 ‘borders’, in truth simply the Armistice Lines at the end of Israel’s 1948 War of Independence..
Many middle east experts opine that the solution to the Israeli Palestinian problem already exists, the only thing that’s missing is leadership brave enough to implement it on both sides:
- Israel retreats to its size before the 1967 war, with a few land swaps, and the Palestinian Arabs get their own state.
- Israel gets to maintain the largest settlement blocs and gains global recognition, while the Palestinian Arabs gain freedom and dignity.
This concept was more or less the basis of every peace talk between Israelis and Palestinians, moderated by the Western powers.
While this arrangement appears to offer a fair and balanced solution on the surface, if one ignores the fact that Judea and Samaria are the Jewish biblical heartland and part of the area promised to the Jews by the San Remo Conference, what it fails to do is to actually take into account what each side really wants.
The Palestinian axis (Hamas, Hezbollah, Iran, etc) is not interested in remote Israeli settlement blocs. It is interested in Haifa, in Tel Aviv, and in the entirety of Jerusalem. They have each said it and continue to say it themselves. The borders that they are truly interested in are not pre-1967 borders, but pre 1948 borders.
Given the fact that the axis of Palestinian support makes no effort to hide its true aspirations, it’s curious how the Western world has decided on its behalf that it would be happy to end all conflict with Israel and the Jews based on a compromise which provides a small fraction of what the Palestinians and their cohorts want and feels is rightly theirs.
It also doesn’t take into account what Israelis want. Although the Israeli right feels strongly about maintaining sovereignty over Judea and Samaria, the Israelis as a whole have shown time and time again, that the name of the game is security and gaining acceptance by Israel’s neighbors. But any sort of arrangement in which the Palestinian Arabs have the freedom to handle their own security and supply their own arms (aka a real state) would preclude security for the Israelis.
Any compromise arrangement in which the Palestinian Arabs felt that they were not getting what they believe is truly theirs, would never give the Israelis the acceptance they crave. It may bring a short term ceasefire at best until the Palestinians have the opportunity to rearm.
Given that this is the case, why do the Western powers insist on imposing a solution to a problem that does not take into account the true wants of both sides of the conflict?
There may be diplomatic and political answers to this question. I would like to offer a metaphysical one. The 1967 borders are not arbitrary borders. The issue isn’t truly about a green line. The issue is what this 1967 line represents to the nations of the world.
In 1967, Israel was attacked by a multitude of Arab armies simultaneously on all of its fronts. At the time, the feeling in Israel and around the world was that less than three decades after Auschwitz, the Jews would be finally be finished off once and for all – and in their own land. When the puny Jewish State was able to overcome several massive Arab armies backed by the Soviet Union in only six days, no one could deny that Israel had experienced a miracle. Not only did the Jews survive a massive slaughter, but they went on to capture territory which would significantly expand Israel’s size.
When the same nations of the world, who stood by in silence as the Jews were being massacred by the millions in Europe, preach about Israel’s moral prerogative to return the land that is captured in 1967, their demand is not simply about creating a fair deal for the Palestinians. In truth, they could not care less about the Palestinian Arabs.
Their real issue and sticking point is not about one particular border or another, one “settlement” or another. Their issue is not about equity, dignity, or compromise. Their issue is wanting to undo the miracle that was done in 1967. More so than any other national event in Israel’s history, the events of the summer of 1967, presented on the world stage the fact that there was still a G-d in the world, and He was looking out for His people. Perhaps no other event in recent history was a more poignant example of that fact.
That is precisely what the secularist, liberal world powers want to undermine. They are uninterested in accepting the concept that the world is divinely run and orchestrated and certainly are not happy about the fact the Jews are His chosen people. If the Jews would agree to reverse what happened in 1967, that would undermine the miracle and send a message that humanity is not interested in G-d or His miracles. (In a way, it is perversely reminiscent of the Vatican not recognizing Israel until 1993 because its establishment went against the belief that the Jews had been replaced by the Christians).
When we take the time to understand what each side in the conflict, including the mediators, hopes to achieve, it becomes much easier to solidify ones own position.
Any idea or discussion of negating or reversing that Six Day miracle is more than just a political or diplomatic discussion.
Avraham Shusteris is an accountant in Ramat Beit Shemesh. He made aliyah from Monsey with his family in 2018.
From Arutz Sheva, here.