האם יש בליעות בכלים מודרניים
בליעת כלים בימינו
מאת כושרות.
הרב יצחק דביר – תשע”ד
27 דק’ קריאה
הקדמה
איסורים רבים יש בתורה, לא את כולם אנו מבינים לעומק, ואנו מקבלים זאת באהבה. אך נראה שהנושא של ‘בליעת כלים’ בימינו, הוא נושא חריג בתדירותו היומיומית ובנפחו התורני, שהרלוונטיות שלו נתונה בספק. כמעט כל בר בי רב שלומד הלכות תערובות, מעלה בדעתו את השאלה: האומנם יש בליעה בכלים של ימינו?! אך מעטים העזו להעלותה על הכתב ולבררה עד תום, מפני כבדות משקלה של השאלה והשלכותיה הרבות על כל הלכות תערובות. במאמר זה נשתדל לפרוס את היריעה בנושא בליעה בכלים של ימינו, מתוך זהירות ובהסתייגות מהכרעה. על מנת שבפני האדם הרוצה להכריע בשאלה כבדת משקל זו תהיה מונחת הסוגיה לפרטיה, ויוכל להכריע לפי הבנתו את דרך התורה.
א. איסור בליעת כלים
מקור איסורו של טעם הבלוע בכלים מובא בתורה בדין ‘כלי מדין’. חייבה התורה להגעיל את כל הכלים שהשתמשו בהם הגויים, כיוון שבלוע בהם טעם של מאכל איסור. הגמרא בפסחים 1 מחפשת מקור לכך ש’טעם כעיקר’ הוא מדאורייתא, ומביאה את החיוב להגעיל את הכלים בתור מקור אפשרי לדין זה. הבאת פסוק זה מחזקת את ההבנה שהסיבה שאסרה התורה שימוש בכלים בלא הגעלה היא בעקבות הטעם שבלוע בהם ועלול להיפלט למאכל. הבנה זו האוסרת ‘טעם הבלוע בכלים’ משפיעה על דינים רבים במטבח, החל מהלכות הפרדת הכלים, ואיסורי מאכלים שהתבשלו בכלים ממין אחר, וכלה בדיני הגעלה.
ב. השתנות הכלים
בבואנו לברר אם יש בליעה בכלי ימינו, עלינו להוכיח תחילה שבימינו נעשה שינוי משמעותי בדרך ייצור הכלים ואיכות התוצר, לעומת הכלים שהיו בזמן חז”ל. הוכחה כזו ‘תכריח’ אותנו לחשיבה מחודשת על דינם של כלים בימינו. ראיות רבות ניתן להביא לכך מדברי הגמרא והראשונים, ונביא מעט מהן:
1. הכלים רטובים מבחוץ
בגמרא 2 מובא ששאלו את מרימר מה דינם של כלי ‘קוניא’, דהיינו כלי חרס המצופים במתכת חלקה: האם אפשר להכשירם בהגעלה, כדין כלי מתכת, או שמא דינם ככלי חרס, שאין הגעלה מועילה להם. מרימר פושט את הספק מכך ש’חזינא להו דמדייתי’ ודינם ככלי חרס, שאין הגעלה מועילה להם. נחלקו הראשונים בהסבר המילה ‘מדייתי’ – רש”י והר”ן 3 כתבו שפירושו ש’מזיעים דופניהם מבחוץ מחמת בליעתן’, וה’מאירי’ והריטב”א כתבו ‘כלומר שמשחירים כדיו… בליעתם העוברת במעמקי עובי דפנותיהם עד שמשחירים מגבם’. בין כך ובין כך, יש חובה להבין שאיכות הכלים בימיהם הייתה שונה מהאיכות של הכלים המצויים בימינו, מפני שבכלים של ימינו איננו מכירים מציאות של בליעה ניכרת שכזו. אמת שאפשר היה לומר שדווקא בכלי חרס היו רואים במוחש את מעבר המאכל לצד השני, אך בכלי מתכת לא ראו את הבליעה יוצאת מצידם השני ואף על פי כן היו אסורים; והראיה שהביא מרימר היא לכך שדין כלי ‘קוניא’ ככלי חרס ולא ככלי מתכות. אך בר”ן שם מבואר להיפך, שגם כלי מתכות ‘מדייתי’, וכן מבואר בשו”ת הרשב”א 4 , שהתיר כלי זכוכית משום ‘דלא מדייתי’.
2. בליעה רבה וניכרת
כמות הבליעה בעבר השפיעה גם על דינים שבין אדם לחברו. המשנה במסכת בבא מציעא 5 אומרת שאדם שהפקיד אצלו חברו יין, ועירבו עם יינו, כאשר הוא מחזיר לו את יינו, רשאי הוא להוריד את הכמות שמן הסתם נבלעה בכלי – בין 20%-15% מן היין שהפקיד בידו. המשנה בהמשך מביאה שבליעתו של השמן מועטה יותר, ומשוערת ב- 1.5% בלבד. בליעה רבה זו מתבטאת להלכה בדיני תערובות: הגמרא בחולין 6 מביאה שכשמשערים ביטול בשישים, יש לשער ‘ברוטב ובקיפה ובקדירה’. ומסבירה הגמרא מהו ‘בקדירה’ – ‘איכא דאמרי בקדירה עצמה (כלומר: דפנות הקדירה מצטרפות לביטול בשישים, כיוון שהטעם מתפשט גם בהן), ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה (כלומר: כאשר איסור נפל להיתר, יש לחשב את כמות ההיתר שנבלעה בדפנות הקדירה ולצרפה לשישים)’. למעשה משמע שכמות ההיתר שנבלעה בקדירה הייתה רבה, שניתן היה לשערה ולצרפה (מה שלא ניתן להיאמר על כלים המיוצרים בימינו). דין זה נפסק גם בשו”ע, ומכך משמע שגם הכלים בזמנו היו דומים לכלים שבזמן חז”ל. אם כן עלינו החובה לדון בהשתנות הכלים.
