העורך Editor

Rabbi Gil Student’s critical review of Rabbi Chaim Dalfin’s “Rav and Rebbe” in Jewish Action:

(Thanks to a dear reader for sending this in!)

So, public transportation will now no longer operate on weekends, stopping Thursday eve and beginning again on Sunday morning (read details here).

Forget the nonobservant public transportation on Shabbos.

If we are to learn anything about ultimate causes, Mussar (in the original sense) must always be about us, not them. Let us rethink the actions of nominally observant Jews who travel so close to Shabbos, both before and after, directly causing the non-observant Jewish drivers to desecrate Shabbos, or at least, not accept it properly.

If anything, religious Jews should have long ago campaigned to decriminalize private transportation altogether (and correspondingly cease government-subsidized transport), so this governmental Chillul Shabbos is our fault, too.

On our puny imputations of Divine Providence, read this.

(Thanks to a dear reader who helped in preparing this article!)

Mutter how Lashon Hara is unhealthy during plagues…

It works like a charm!

מתוך “תיק ידען” – השגות הרב יהושע ענבל על ירון ידען ימ”ש בעמ’ 183 מס’ 254:

גם אם היה הדבר נכון ש”בצורה פשוטה וישרה” יותר קל להבין את דעת הצדוקים, אין זה אומר שזהו הפירוש האמתי. שהרי המחבר בעצמו הסביר את כוונתו לא כך, מצוה זו נהגה בכל שנה ושנה, וחכמים ידעו וקיבלו את פירושה במסורת. וגם תרגום השבעים שנוסד עוד קודם הופעת הצדוקים בעולם מתרגם כמסורת חז”ל. הויכוח הוא האם לפרש את הפסוק “ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה” כמחרת יום השביעי בשבוע, או “השבת” ככנוי לחג הראשון של פסח. ובספר יהושע מפורש כדעת חז”ל: “ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה“. האבן עזרא אמנם כתב כי אפשר לפרש ממחרת הפסח ממחרת יום הקרבת הפסח, – דהיינו יום ארבעה עשר. אבל אין לפירוש זה על מה שיסמוך, שהרי הפסח נאכל בליל חמשה עשר, ומה הטעם להגדיר “ממחרת הפסח” את רגע השחיטה, ולא את יום אכילת הפסח, המכונה בעצמו “חג הפסח”. מלבד שהפסוק ביהושע סובב על לשון התורה וכשהוא כותב “ממחרת הפסח” ברור שהוא מתכוין ל”ממחרת השבת” של התורה.

הסבה שנקטה התורה בשם “שבת” ביחס לפסח תלויה במבנה הסגנוני של כל סיום ספר ויקרא, שכולו עוסק בשביעיות ובשבתות. פרק כג’ מתחיל בדין שבת, פרק כה’ עוסק בשבת הארץ, ובספירת שבע שנים שבע פעמים, ובעונש למבטלה: עונש שבע על חטאותיכם, שביתת הארץ בגלות כנגד אי שביתתה בשמיטה. שם נזכרות גם שבע קללות, והמשפט האחרון משתמש שבע פעמים בשורש שבת: “אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה“. ואם נשוב לפרק כג’: נזכרת בו המלה “השביעי” שבע פעמים, והוא מדבר על שבעה מועדים, ועל שבעה כבשים מוקרבים, המועדים בהם פותח הם בחדש השביעי. פרקים אלו באים להדגיש כי שבת בני ישראל בארץ, תלוי בשביתתם בשבת ובשביעית, ובמנין שבע שנים שבע פעמים. באם לא ישבתו תשבות הארץ. בימי גלותם. ברור שלכן נקטה התורה את היום בו מתחילים לספור שבע שבועות בכל שנה בכנוי “שבת” בו מתכנה גם יום טוב לפעמים. ואילו יהושע שהוציא את הדברים מהקשרם כותב בפשיטות “ממחרת הפסח”.

את שאר ספרו של הרב ענבל ניתן לראות כאן.

כידוע, אחת הסיבות להתנגדות לחסידים היתה שינוי הנוסחאות ושינוי המנהגים.

לגבי שינוי המנהגים איני חושב שכיום יש זכות לאיש מהצבור הליטאי הקלאסי להביע דעה נגד החסידים, שכן החסידים שמרו על המנהגים לא פחות ממה ששומרים עליהם הליטאים בימינו. זאת ועוד, נדמה שאצל החסידים היה מין עיקרון מדור מסוים (עכ”פ כך המציאות בפועל) שלא לשנות. מסיבה זו, ניתן למצא כמעט בכל חסידות מנהגים ישנים מאד שנהוגים היו גם באשכנז. לעיתים אף מדובר במנהגים שהתבטלו ברוב הקהילות.

וכעת לענין שינוי נוסח התפילה.

הבה נתעלם מ”סיפורי הסבתות” אודות “מניין תיבות” מדוקדק (יתכן שאמנם נאמרו דברים מסוימים כסימן לזכור את הנוסח או מטרה אחרת). כל מי שמנסה קצת להתחקות אחרי “הנוסח המדויק” של אנשי כנסת הגדולה, מגיע למסקנה אחת ויחידה: אין לנו נוסח כזה כי מעולם לא היה נוסח כזה. בפרט אם נתייחס לכלל של “לשון חכמים לחוד”, הרי סגנון שנהג בזמן אנשי כנסת הגדולה לא יישאר כצורתו אלף שנים מאוחר יותר.

מבית מדרש מסוים יצאו “מסורות קדומות” כביכול על נוסח התפילה המדויק ביותר, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. בעיות מסוימות שלא עלו בקנה אחד עם הקביעות האלו באו על פתרונן דווקא באותו בית מדרש, ע”פ אותו עקרון. לדוגמא: הגאונים כבר נחלקו לגבי אמירת ‘זכרנו’ ו’מי כמוך’. אחרי הכל, לא קל היה לבטל נוסחאות באשכנז. אז מה עושים? גם ל’זכרנו’ ו’מי כמוך’, ‘וכתוב’ ו’בספר חיים’ נמצא מניין תיבות מדויק…

אצל הספרדים מניין התיבות לא שיחק תפקיד חשוב, ובכל זאת, ניתן למצא גם שם “עניינים” מהסוג הזה. מזמן התפשטות הקבלה הספרדית, אנו מוצאים גם אצל הספרדים רמזים על מניין התיבות, וכדו’.

מה היה הנוסח באשכנז לפני חסידי אשכנז? משהו שמורכב בעיקר מנוסח ארץ ישראל ומעורב בו נוסח בני בבל. נוסח זה התמיד גם אח”כ (עם שיפוצים קלים, כפי הנראה), אלא שנקבעו בו מסמרות על ידי חסידי אשכנז.

מה ההבדל בין קביעת נוסח מסוים וקבוע אותו אסור לשנות (יתרה מזאת, ניתן למצא קללות ואזהרות חריפות מאד למי שיעז לשנות משהו ממנו) והוא בעצמו תוצרת של שינויים קלים, לבין קביעת נוסח קבוע המעורבב מנוסח אשכנזי וספרדי?

גם הנוסח החסידי אינו אחיד   ̶ שלא לדבר על בדיחות של ממש שניתן למצא בחסידויות מסוימות (למשל, “חננו מאתך חכמה בינה ודעת דעה בינה והשכל”, וכיו”ב). אבל בסך הכל, מה הבעיה להתפלל בנוסח הזה אם זה עושה למישהו “טוב על הנשמה”, והוא בטוח שזהו הנוסח שנקבע על ידי הבעש”ט שקבלו בחלום מהאר”י שקבלו בחלום מהרמב”ן שקבלו בחלום מרשב”י שקבלו בחלום מאחיה השילוני?

(מאת החפץ בעילום שמו)