A ship at sea encountered a dangerous storm. After trying and failing other options, the ship’s captain announced each passenger must rid the ship of excess weight by throwing some of his baggage overboard.
Immediately, the Jew rummaged through his many suitcases, ran on deck, and threw his Tefillin overboard. Pikuach Nefesh…
We are granted a challenge, but instead of first considering whether or not our present actions accord with God’s will, we madly dash toward abandoning whatever mitzvos we still observe.
This apocryphal story comes to mind upon reading Meir Kahane’s biting article, “A Jew Dies in Brooklyn” (Jewish Press, October 17, 1975) on Chutz La’aretz “rabbis” cheerfully uprooting Muktzeh and/or Tiltul on Shabbos. I can’t find the original, English version online, but here is an excusable translation into Hebrew by Yehuda Epstein:
יהודי מת בברוקלין
(17/10/75)
יהודי מת בברוקלין לפני מספר שבועות, ורבנים בעלי-שם חשו לעזרת התושבים בקראון הייטס ובשאר השכונות היהודיות של בני המעמד הפחות מבוסס ויעצו להם להתחיל לטלטל כסף בשבת.
המקרה היה, כידוע, אירוע בו יהודי דתי נרצח בדם קר על-ידי פרחח עבריין אשר תפס אותו לשם שוד, והיהודי אמר לו כי אין עליו כסף בשל קדושת השבת. הרוצח ירה בו למוות על המקום.
תגובת ההנהגה היהודית הרשמית, הן המקומית והן הארצית, מלמדת אותנו רבות, הן עבור מה שנאמר בה והן עבור מה שלא נאמר בה. הרבנים עמנואל רקמן ונורמן לאם [1], הנמנים על האליטה של ההנהגה האורתודוקסית, הציעו לקיים דיון בדבר האפשרות להתיר ליהודים לטלטל כסף בשבת בשל “פיקוח נפש”. סימור סיגל מוועד ה”הלכה” של מועצת הרבאייס (קונסרבטיבי) הסכים.
Kahane then rips into the Lubavitcher Rebbe’s anti-Zionism:
בקראון הייטס, מעוזה של תנועת ליובאוויטש, “ניו ג’רוזלם” [2], הכריז מנדל שם-טוב, יו”ר ועד הקהילה היהודית במקום, כי “אין לנו כל תכנית לעזוב את השכונה. אם כבר, אנו מתכננים לבנותה”. מזכיר הרבי, לייב גרונר, הצהיר – “הוא (הרבי) מרגיש כי ביכולתנו לחיות בשלום עם קבוצות אתניות נוספות באזור. מתוך הבנה וכבוד הדדי לא תהיינה בעיות”. ואחד בשם מוטל שרפשטיין, תושב קראון הייטס, צוטט באומרו כי “תקריות אנטישמיות אינן שכיחות. אף אחד כאן לא עוזב, זה בטוח. אנחנו כאן על-מנת להישאר, ואנחנו מתרחבים. איננו מאמינים בבריחה”.
לי יש מספר שאלות והערות. על-פי משטרת קראון הייטס, אחוז הפשעים באזור עלה בכ-70% בין השנים 1968 ל-1973. במשך אותה תקופה נערך מסע תעמולה אדיר על-מנת לשכנע יהודים שלא לעזוב, כמו גם לשכנע יהודים מבחוץ לבוא לקראון הייטס. שאלתי הינה – האם נתוני הפשע הגובר והולך היו ידועים לראשי הציבור בקראון הייטס, ואם כן, האם הם הביאו אותם לידיעת אותם יהודים שהם ניסו לשכנע לגור בשכונה? על-פי משטרת המחוז המקומי (המחוז ה-71), הרי שבעוד שמספר מקרי הפשע ברחבי העיר עלה ב-12% במשך שבעת החודשים הראשונים של השנה, במחוז קראון הייטס הוא עלה ב-20%. האם עובדה זו הובאה לידיעת אותם יהודים שהיוו את יעד התעמולה של “להישאר בקראון הייטס”? לאוזני הגיעו שמועות על מספר מקרי אונס בקראון הייטס בחודשים האחרונים. האם הן נכונות, ואם כן, האם לא הייתה בכך משום חובה מוסרית כלשהי ליידע את היהודים על כך, וזאת בכדי שיוכלו להחליט בעצמם האם הם מעוניינים לעבור לאותו אזור?
באמתחתי מצויות עוד מספר שאלות והערות. ילמדונו רבותינו, רועי העדר התועה, אותם מנהיגים אשר מנחמים אותנו ומרפאים את שברנו ופותרים את בעיותינו בכך שהם ממליצים לנו לטלטל כסף בשבת – שאלה לי אליכם – כמה כסף צריך היהודי לטלטל בתור דמי חסות על-מנת לרצות את הגוי? מה הסכום אשר ימצא חן בעיני הבריון האנטישמי? כמה שווים חייו של יהודי? חמשה דולרים? עשרה? חמישים? האם סכום כזה יהווה מספיק דמי כופר בכדי שהאנטישמי ילך מבלי לירות ביהודי (אולי יסתפק בלהכניס לו קצת מכות)? או שמא על היהודי לבטח את עצמו לגמרי ולטלטל סכום גדול של כסף? מאה דולר, אולי.
כמה מהר תתפשט השמועה בקרב האנטישמים של קראון הייטס ו”קראון דפת’ס [3]“! היהודי מטלטל הרבה כסף בשבת! אילו מחזות מרהיבים נוכל לראות בקראון הייטס ובוויליאמסבורג ובבורו פארק [4]! מאות יהודים מאושרים ומחויכים נפרדים מכספם, שעה שהאנטישמי המחייך מודה להם והולך לדרכו – עד השבת הבאה. מי יודע? אולי אף יברכו זה את זה בברכת “גוט שאבעס” הדדית? כמה שמח ומשוחרר יגיע היהודי לביתו לקידוש ולצ’ולנט; שמח בידיעה, שאף שזה עולה לו מאה דולר לשבוע, מובטחים לו חיים בהם יוכל לשאוף ולהצליח בעסקים, שם יעבוד קשה על-מנת שיוכל להרוויח עוד יותר כדי לשלם לידידו השודד גם בשבת הבאה… האם אי פעם היה כזה מפגן דוחה של המנטליות הגלותית מאשר “עזרה והדרכה” זו מטעם הרבנים השמנים ומדושני העונג בקרב האליטה של מנהטן [5]?!
[1] ראשי ה”ישיבה יוניברסיטי”.
[2] בארה”ב, ערים רבות קרויות על שם ערים באנגליה או במקומות אחרים באירופה, בתוספת המילה “ניו” – חדש. זאת, מכיוון שאלו שהגיעו לאמריקה ראו בה כעולם חדש, ומתוך רצון לשמר בכל אופן משהו מהישן, הם יצרו צירופים כאלו – ניו אינגלנד, ניו המפשיר, ניו אורלינ’ס, וכמובן, העיר הידועה מכולן – ניו יורק, הקרויה על שם עיירה זניחה באנגליה שאף אחד אינו זוכר, ואף מדינת ניו יורק נקראת על שמה! הרב משתמש בביטוי זה כלעג לאותם המואסים בארץ חמדה ומבכרים על פניה את ניו יורק, בהשאירם “ניחוח” מהעבר – ניו ג’רוזלם – ירושלים החדשה.
[3] התרגום המילולי של קראון הייטס הינו – “פסגות הכתר”. על כן עשה הרב משחק מילים באנגלית והמציא את המונח “Crown Depths” – מעמקי הכתר.
[4] כל אלו הן שכונות בעלות אוכלוסייה מובהקת של יהודים שומרי מצוות.
[5] שם גרים יהודים עשירים, אשר אינם באים במגע יום-יומי עם שודדים, ובכלל – בעיותיהם של אותם יהודים הגרים סמוך למוקדי הפשע אינן נוגעות אליהם ואינן מטרידות אותם.
Galus mentality at its finest!
Rabbi Kahane continues: What’s Jewishly wrong with self-defense?!
לי יש עצות שונות למדי עבור היהודים השרויים באימה. אם אנו כבר דנים באפשרות להתיר טלטול בשבת משום פיקוח נפש, הבה נשקול את האפשרות להתיר לטלטל רובים. וחשוב מכך, הבה נשקול בכובד ראש את שינוי התדמית היהודית, אשר היום הינה תדמית “טובה” – וזה רע. התדמית היהודית ה”טובה” הינה רעה – רעה ליהודים, ואני קורא ליהודים לשנות אותה. שנו את התדמית היהודית ל”רעה” בכדי שיהיה זה טוב עבור היהודים – ובכדי שהם יוכלו לחיות ולא למות בברוקלין או בברונקס או בכל מקום אחר.
“לכל יהודי – רובה!” [1] צעקתי סיסמא זו במשך שנים, ואני אומר אותה שוב. לכל יהודי צריך שיהיה אקדח ורובה-יריות וכל בית יהודי צריך להיות מעוז מוגן היטב ועל כל שכונה יהודית להיות קשוחה, עם דימוי “רע” – “רע” כמו זה של אותן שכונות איטלקיות בטוחות כמו בנסונהרסט וביי רידג’ ואותו שטח בטוח שנותר בניוארק [2], המחוז הצפוני האיטלקי, בו אנשים מהלכים בבטחה בשבתות ובימי ראשון ובכל הימים, ואשר שם הכמרים לא ממליצים לאנשים להסתובב עם דמי כופר כדי שאולי יצליחו לשחד את הפרחחים. האם אתם יודעים את התשובה לקושיה המסוימת הזו של “מה נשתנה”? מה נשתנו שכונות איטלקיות אלו ואחרות כמותן מקראון הייטס ומזרח פלטבוש ובורו פארק, ובקרוב מאד, פלטבוש ועוד שכונות אליהן נמלטו פליטים יהודים? התשובה לקושיה הינה שאותם אזורים לא-יהודים נחשבים לשכונות “רעות” בהן בכל בית יש רובה וכל פרחח יודע זאת. באזורים אלו, לשמע ירייה כל חלון יפתח ומבעדו ישלף אקדח, ורוצחו של ישראל טרנר לא היה מצליח לברוח מהזירה יותר מ-15 מטר. גויים הם “רעים” ו”אכזריים” וחיים, ואילו יהודים הם “טובים” ו”נחמדים” ומתים.
אם באמת ברצוננו למצוא פתרונות להגנת חיי יהודים, עלינו ראשית כל להשליך מקרבנו את אותם “פתרונות” מטופשים ומגוחכים של אלו, אשר הרחק מבעד לשכונותיהם ה”בטוחות” ותפקידיהם הנכבדים, דורשים מהיהודים המותקפים לנהוג במכובדות ובגטויזם חנפני אשר מלבד היותו משפיל, הוא גם אינו מניב תוצאות. הבה נחמש את היהודים ברובים ובאקדחים חוקיים; הבה נדאג שכל יהודי ידע היטב כיצד משתמשים בהם; הבה נדאג שכל בית יהודי וכל שכונה יהודית יקנו לעצמם תדמית “רעה”. שתצא בשורה לפרחחים ש”יהודים הם אכזריים”. שהרבנים יתחילו ללמד את צאן מרעיתם לקח פשוט מהתלמוד – “הבא להרגך – השכם להורגו” [3].
ביום בו אותם פרחחים שרצחו את ישראל טרנר יוותרו על רוביהם – אז נהיה מוכנים שגם לאף יהודי לא יהיה רובה. עד אז, ידעו היהודים בעולם כולו שאף יהודי אינו משלם כופר ואינו מת כמו כלב ברחוב.
[1] באנגלית היתה זו סיסמא מתחרזת – “Every Jew a .22” – לכל יהודי – רובה מסוג a.22. סיסמא זו הייתה במשך שנים אחת הסיסמאות המפורסמות של הליגה להגנה יהודית, והיא עוררה את חמתם של כל אותם יהודים המתנגדים למיליטנטיות ודוגלים באותה גישה אותה תאר הרב כאשמה ביצירת תדמיתו הרכרוכית של היהודי האמריקאי.
[2] עיר במדינת ניו ג’רזי.
[3] ברכות נח. ומקומות נוספים בתלמוד, במדרשים ובמפרשי התורה.
In closing, Rabbi Meir Kahane notes that his ultimate solution would never even be countenanced: Aliyah!
ולסיום, כל שאמרתי – אמרתי מכיוון שברי לי שהיהודים לעולם לא ישמעו לפתרון הכולל, האמיתי היחידי שישנו. עליה. אותם מנהיגים אשר הלך המחשבה שבקרבם מוליד “פתרונות” מוצעים כגון מתן שוחד לפרחחים – אלו אותם המנהיגים אשר הינם כה עיוורים וכה קטנטנים וכה בלתי מסוגלים לראות את הענן השחור של הרס, המקדיר את שמי הגולה בדרכו להחריבה. זעמו של ה’ על עם, אשר מתעקש להיאחז בסיר הבשר של הגלות, ואשר מבזה את ארץ-ישראל בסירובו לחזור אליה – זעמו זה יביא על יהדות העולם הרס שלא נראה כמותו מעולם. ואין רואה ואין מבין, ותחת זאת אנחנו שומעים את קולותיהם של יהודים “דתיים” –
- “אין לנו כל תכנית לעזוב את השכונה. אם כבר, אנו מתכננים לבנותה”.
- “הוא (הרבי) מרגיש כי ביכולתנו לחיות בשלום עם קבוצות אתניות נוספות באזור. מתוך הבנה וכבוד הדדי לא תהיינה בעיות”.
- “אנחנו כאן על-מנת להישאר, ואנחנו מתרחבים…”.
אין שכונה בארץ-ישראל שזוכה לכזו אהבה, כפי שמרעיפים תושביה ה”יהודים הדתיים” של ירושלים החדשה, הלא היא קראון הייטס, על שכונתם. “השכונה”. בה”א הידיעה. ועוד איזו שכונה! מה מביא את היהודי הדתי לנשק את אדמתה של איסטרן פרקוואי [1], אותו מקום טמא של ארץ העמים [2]? איזה מין שיגעון ועיוורון מביא אותו לסכן את חייו למען ברוקלין ושדרות האימפריה, זאת בשעה שירושלים וארץ-ישראל מצפות לבואו?
“ביכולתנו לחיות בשלום…”, “הבנה וכבוד הדדי…”.
ריבונו של עולם, סבורני שהשתגענו לגמרי! הבנה וכבוד הדדי! כמו אותה הבנה אשר הובילה את מועצת היהודים של קראון הייטס בשתי מערכות בחירות לוועדות הרווחה השכונתיות להתקשר ולהתחנן שהליגה להגנה יהודית תגיע בכדי לאבטח יהודים שרוצים ללכת ולהצביע [3]? אותו כבוד הדדי המצוטט ב”ניו יורק טיימס” – “היהודים – הם בעלי השליטה במחוז ה-71, כפי שהם בעלי השליטה בכל דבר כאן”. אותו כבוד הדדי שגרם לאדמו”ר הקודם לברוח מאירופה. אותה הבנה אשר גרמה לחסידות ליובאוויטש לעקור מאוקראינה, סלובקיה, ליטא והונגריה…
יהודים מוזרים הם אלו, אשר מעודדים אותי לקרב את ביאת המשיח על-ידי כך שבתי בת השלוש תדליק נרות שבת. בסדר, הבנות שלי מדליקות. ואני אומר לכם להביא את המשיח כבר מחר על-ידי הפגנת ביטחון בה’ אשר בכחו נשליך את הגולה ואת זוועות האנטישמים העומדים להרוג אתכם נפש, ולשוב הביתה. מצוות ישוב הארץ. קיימו אותה ואז נדליק נרות כולנו יחדיו בירושלים וביהודה ושומרון. ומעל הכל, אנחנו נחיה, ולא נמות כמו כלבים בברוקלין של הגויים.
[1] הרחוב בו שוכן משכנו של האדמו”ר מחב”ד.
[2] “ארץ העמים” הינו מושג הלכתי המתיחס לכך שחז”ל גזרו על כל חוץ לארץ כעל מקום המטמא במת. הרב כאן משתמש בביטוי יותר מהפן הרעיוני שלו, שאל לו ליהודי לשהות בארצם של הגויים, אחר שה’ בחר עבורנו את ארץ-ישראל.
[3] ראה “סיפורה של הליגה להגנה יהודית”, עמ’ 116-117 במהדורה העברית.
Bottom line: Rabbi Meir Kahane is right about many things!
