העורך Editor

Rabbi Meir Kahane: His Life and Thought by Libby Kahane (Volume One, p. 66):

“Meir was not a racist,” insisted Horowitz, noting that several times Meir brought a black man to synogogue. This man was Chakwal M. Cragg, editor and publisher of the African Israelite and head of the Union of Ethiopian Hebrew Congregations, who had contacted Meir at the Jewish Press regarding the Ethiopian Jews in New York City. Whenever Cragg was our Shabbat guest, Meir made every effort to put him at ease. Once I served watermelon for dessert. Because of the stereotype that blacks are especially fond of watermelon, Meir was sensitive to the possibility that Cragg might be insulted that I’d chosen that dessert. So he made a point of thanking me profusely for serving his favorite dessert.

Rabbi Gil Student’s critical review of Rabbi Chaim Dalfin’s “Rav and Rebbe” in Jewish Action:

(Thanks to a dear reader for sending this in!)

So, public transportation will now no longer operate on weekends, stopping Thursday eve and beginning again on Sunday morning (read details here).

Forget the nonobservant public transportation on Shabbos.

If we are to learn anything about ultimate causes, Mussar (in the original sense) must always be about us, not them. Let us rethink the actions of nominally observant Jews who travel so close to Shabbos, both before and after, directly causing the non-observant Jewish drivers to desecrate Shabbos, or at least, not accept it properly.

If anything, religious Jews should have long ago campaigned to decriminalize private transportation altogether (and correspondingly cease government-subsidized transport), so this governmental Chillul Shabbos is our fault, too.

On our puny imputations of Divine Providence, read this.

(Thanks to a dear reader who helped in preparing this article!)

Mutter how Lashon Hara is unhealthy during plagues…

It works like a charm!

מתוך “תיק ידען” – השגות הרב יהושע ענבל על ירון ידען ימ”ש בעמ’ 183 מס’ 254:

גם אם היה הדבר נכון ש”בצורה פשוטה וישרה” יותר קל להבין את דעת הצדוקים, אין זה אומר שזהו הפירוש האמתי. שהרי המחבר בעצמו הסביר את כוונתו לא כך, מצוה זו נהגה בכל שנה ושנה, וחכמים ידעו וקיבלו את פירושה במסורת. וגם תרגום השבעים שנוסד עוד קודם הופעת הצדוקים בעולם מתרגם כמסורת חז”ל. הויכוח הוא האם לפרש את הפסוק “ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה” כמחרת יום השביעי בשבוע, או “השבת” ככנוי לחג הראשון של פסח. ובספר יהושע מפורש כדעת חז”ל: “ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה“. האבן עזרא אמנם כתב כי אפשר לפרש ממחרת הפסח ממחרת יום הקרבת הפסח, – דהיינו יום ארבעה עשר. אבל אין לפירוש זה על מה שיסמוך, שהרי הפסח נאכל בליל חמשה עשר, ומה הטעם להגדיר “ממחרת הפסח” את רגע השחיטה, ולא את יום אכילת הפסח, המכונה בעצמו “חג הפסח”. מלבד שהפסוק ביהושע סובב על לשון התורה וכשהוא כותב “ממחרת הפסח” ברור שהוא מתכוין ל”ממחרת השבת” של התורה.

הסבה שנקטה התורה בשם “שבת” ביחס לפסח תלויה במבנה הסגנוני של כל סיום ספר ויקרא, שכולו עוסק בשביעיות ובשבתות. פרק כג’ מתחיל בדין שבת, פרק כה’ עוסק בשבת הארץ, ובספירת שבע שנים שבע פעמים, ובעונש למבטלה: עונש שבע על חטאותיכם, שביתת הארץ בגלות כנגד אי שביתתה בשמיטה. שם נזכרות גם שבע קללות, והמשפט האחרון משתמש שבע פעמים בשורש שבת: “אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה“. ואם נשוב לפרק כג’: נזכרת בו המלה “השביעי” שבע פעמים, והוא מדבר על שבעה מועדים, ועל שבעה כבשים מוקרבים, המועדים בהם פותח הם בחדש השביעי. פרקים אלו באים להדגיש כי שבת בני ישראל בארץ, תלוי בשביתתם בשבת ובשביעית, ובמנין שבע שנים שבע פעמים. באם לא ישבתו תשבות הארץ. בימי גלותם. ברור שלכן נקטה התורה את היום בו מתחילים לספור שבע שבועות בכל שנה בכנוי “שבת” בו מתכנה גם יום טוב לפעמים. ואילו יהושע שהוציא את הדברים מהקשרם כותב בפשיטות “ממחרת הפסח”.

את שאר ספרו של הרב ענבל ניתן לראות כאן.