מתוך “תיק ידען” – השגות הרב יהושע ענבל על ירון ידען ימ”ש בעמ’ 183 מס’ 254:
גם אם היה הדבר נכון ש”בצורה פשוטה וישרה” יותר קל להבין את דעת הצדוקים, אין זה אומר שזהו הפירוש האמתי. שהרי המחבר בעצמו הסביר את כוונתו לא כך, מצוה זו נהגה בכל שנה ושנה, וחכמים ידעו וקיבלו את פירושה במסורת. וגם תרגום השבעים שנוסד עוד קודם הופעת הצדוקים בעולם מתרגם כמסורת חז”ל. הויכוח הוא האם לפרש את הפסוק “ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה” כמחרת יום השביעי בשבוע, או “השבת” ככנוי לחג הראשון של פסח. ובספר יהושע מפורש כדעת חז”ל: “ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה“. האבן עזרא אמנם כתב כי אפשר לפרש ממחרת הפסח ממחרת יום הקרבת הפסח, – דהיינו יום ארבעה עשר. אבל אין לפירוש זה על מה שיסמוך, שהרי הפסח נאכל בליל חמשה עשר, ומה הטעם להגדיר “ממחרת הפסח” את רגע השחיטה, ולא את יום אכילת הפסח, המכונה בעצמו “חג הפסח”. מלבד שהפסוק ביהושע סובב על לשון התורה וכשהוא כותב “ממחרת הפסח” ברור שהוא מתכוין ל”ממחרת השבת” של התורה.
הסבה שנקטה התורה בשם “שבת” ביחס לפסח תלויה במבנה הסגנוני של כל סיום ספר ויקרא, שכולו עוסק בשביעיות ובשבתות. פרק כג’ מתחיל בדין שבת, פרק כה’ עוסק בשבת הארץ, ובספירת שבע שנים שבע פעמים, ובעונש למבטלה: עונש שבע על חטאותיכם, שביתת הארץ בגלות כנגד אי שביתתה בשמיטה. שם נזכרות גם שבע קללות, והמשפט האחרון משתמש שבע פעמים בשורש שבת: “אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה“. ואם נשוב לפרק כג’: נזכרת בו המלה “השביעי” שבע פעמים, והוא מדבר על שבעה מועדים, ועל שבעה כבשים מוקרבים, המועדים בהם פותח הם בחדש השביעי. פרקים אלו באים להדגיש כי שבת בני ישראל בארץ, תלוי בשביתתם בשבת ובשביעית, ובמנין שבע שנים שבע פעמים. באם לא ישבתו תשבות הארץ. בימי גלותם. ברור שלכן נקטה התורה את היום בו מתחילים לספור שבע שבועות בכל שנה בכנוי “שבת” בו מתכנה גם יום טוב לפעמים. ואילו יהושע שהוציא את הדברים מהקשרם כותב בפשיטות “ממחרת הפסח”.
את שאר ספרו של הרב ענבל ניתן לראות כאן.