העורך Editor

First, They Came for the Charedim. And I Did Not Speak Out. Because I Was Not Charedi.

An excerpt from YWN (but not Arutz Sheva):

 Rabbi David Fendel, the Rosh Yeshivah of the Hesder Yeshiva in Sderot, explained his decision to take part in the Chareidi protest against the arrests of bnei yeshivos in Jerusalem on Thursday afternoon.

“I see it as a great zechus to join the mass tefillah,” Rabbi Fendel said. “Hakadosh Baruch Hu doesn’t reject the tefillah of many.”

Rabbi Fendel slammed “the military-legal system for trying to chase down and arrest yeshivah bochurim without finding a solution, without understanding or working with the public, without seeking the right path within the IDF for those who are not learning, and without developing alternative programs.”

“We know this is an attempt to bring down the right-wing government—an attempt to divide and fracture the religious and faith-based public,” Rabbi Fendel added.

“This is a protest against arrests that serve no purpose other than to help the left win elections and deepen the divisions within our people.”

Rabbi Fendel also warned that if, chalilah, a government were to be formed without Torah representation or without an understanding of the importance of limmud Torah, the next to be targeted would be the Hesder yeshivos.

“It won’t help to remind anyone of the pure korbanos—the many fallen soldiers who came from our own Batei Medrash, including ours,” he emphasized. “They will only seek to harm the rebirth of kedushah, this neis of so many people learning Torah.”

My summary of the opposite logic:

  • First, they came for the Charedim.
  • And I did not speak out.
  • Because I was not Charedi.
  • Then they came for Hesder.
  • And there was no one left.
  • To speak out for me.

(And we mentioned this rabbi before here.)

ומה אם זה היה מביא לחיילים חטופים חדשים?! – הבדיחה שנקראת צה”ל

מתוך החדשות:

הטענות שממשלת ישראל הורתה לצה״ל להקריב את החטופים במבצע מרכבות גדעון, והמציאות ההפוכה בפועל: במרחבים בהם צה”ל פעל בחודשים האחרונים בדרום הרצועה, היו אזורים מתוחמים שצה״ל נמנע מלהיכנס אליהם או להפציץ בהם עקב הערכה שמוחזקים בהם חטופים. במתחמים הללו, הכוחות הפעילים של חמאס הבינו שהם חסינים במידה רבה. הם לא רק עסקו בשמירת החטוף אלא גם ניסו לפגוע בחיילי צה״ל שמסביב תוך הישענות על אותו מרחב בטוח. מאחד המרחבים יצאו מחבלים שהצליחו לפגוע שוב ושוב בחיילים ולחזור בלי פגע למקום בהם אסור היה להפציץ, וביניהם כמה מהפיגועים הקטלניים ביותר. בסה”כ נהרגו כ-12 חיילים ממחבלים שיצאו מתוך אותו מתחם חסין, ששהה בו חטוף אחד. (אושר לפרסום על ידי הצנזורה)

פייגלין: זו לא מדינה אלא שטעטל עם חיל אויר

משה פייגלין בדף הפייסבוק:

כשזעקתי בתחילת המלחמה, שאני מפחד מהג’ראלד פורד – נושאת המטוסים האמריקנית – יותר מהחמאס, אנשים חשבו שיצאתי מדעתי.

עכשיו מתחיל האסימון ליפול והתמונה המתבהרת היא לא פחות ממזעזעת.

ראש ממשלת ישראל, מבקש להתקבל לפגישה בבסיס מפקדת הכוחות האמריקניים בקרית גת אך טרם נתקבל אישור (!!!)

זהו.

אבק העסקה המפתיעה שוקע ומטרתה האסטרטגית האמיתית – זו שמעבר לשחרורם המבורך של החטופים – מתחילה להתבהר.

הציבור בישראל קולט בהדרגה שמכרו את חירותו וריבונותו לגורמים זרים. ראש הממשלה נבהל, מודיע בישיבת הממשלה שריבונותנו לא נפגעה וכדי לחזק את אמירתו מבקש לסייר בבסיס האמריקאי, אך האמריקאים פשוט כבר לא סופרים אותו.

אל תתבלבלו! טראמפ לא התהפך! טראמפ עשה הכל כדי לתת לממשלת הימין מלא מלא, את כל הגיבוי בכדי לנצח במהירות ולהפוך את ישראל למעצמה אזורית שתיקח אחריות על האיזור כולו.

טראמפ אוהב “ווינרים” והוא רצה את ישראל כמעצמה שעימה ניתן יהיה לנהל את המזרח התיכון. הוא פתח את כל חסימות אספקת הנשק הוא הציע להגר את העזתים, הוא אמר במפורש:”ישראל קטנה מדי היא צריכה להתרחב!”, הוא אמר לנתניהו “לך תיקח שליש מסוריה”.

אבל לממשלת הימין ולהנהגה הצבאית היו ממש מן הרגע הראשון תוכניות אחרות לגמרי. לא מעצמה אזורית אלא בדיוק להיפך – קהילת סמך חמושה של ארה”ב ותו לא.

לדור שהצמיח את שכבת ההנהגה שצמחה כאן מאז שנות השבעים, לדור מלחמת יום כיפור, לא נותר דבר מהחזון הציוני המשיחי שהניע את בן גוריון להקים את המדינה כנגד כל היגיון צבאי ודמוגרפי.

בלי אנרגיות אמוניות, לא ניתן היה לקבל את לפיד ההנהגה מדור המייסדים ולהמשיך את מרוץ השליחים של תקומת ישראל. כל שנותר לדור ההוא הוא אדי הדלק של התנופה הציונית.

ממשלת רבין הראשונה (1974 עד 1977) הקימה עדיין בכהונתה הראשונה, במשך 3 שנים, 52 יישובים חדשים משני עברי הקו הירוק – פי שתים מכל שהוקם ב- 20 השנים האחרונות.

בתהליך איטי של ייאוש מחזון הריבונות, אובדן התודעה הלאומית היהודית ושיבה אל התודעה הקהילתית, מסר דור יום כיפור את מפתחות הריבונות לאמריקנים.

“חשבנו שהקמנו מדינה”, אמר בני פלד, מפקד חיל האוויר במחלמת יום כיפור, אך הקמנו רק ” ‘שטייטעל’ עם חיל אויר”. בנימין נתניהו הביא את התהליך הזה לידי מיצוי וזו היתה תוכנית האב שעמדה ברקע התנהלותו למן הרגע הראשון למלחמה.

כל שעניין אותו ב-7 באוקטובר, הוא איך לחזור למסגרת אוסלו, איך לחזור ל-6 באוקטובר ואיך לנצל את המשבר בכדי להעביר את האחריות הביטחונית לאמריקאים.

זו הדרך היחידה להסביר את שהתחולל כאן בכל השנתיים הארורות שעברנו.

את כל ההזדמנויות לחשוב כמעצמה אזורית ולא כקהילת סמך, לנצח ולשנות את כל המציאות במרחב הים תיכוני, דאגה ממשלת הימין למסמס. והיו לפחות 5 כאלה:

ב-7 באוקטובר ניתן היה לנצח בקלות ובמהירות על ידי מצור אפקטיבי, לא מים, לא סולר חשמל ואויר במנהרות – מי שרוצה לנשום ולשתות כוס מים שיצא עם חטוף. אך נתניהו בחר להכנס ל-3 שבועות של דיוני מיסמוס בשאלה מהי מטרת המלחמה…

מתקפת הביפרים הגאונית שעליה יש לשבח את נתניהו – שהוציאה אל הפועל חרף התנגדות הרמטכ”ל- הובילה לקריסת חיזבאללה. נתניהו נמנע מגביית מחיר טריטוריאלי.

הכפר כילה, מרחק 500 מ’ מהגבול, שממנו הוחרבה מטולה הוחרב כמו עזה. אך נתניהו הקפיד לשוב לגבול הבין לאומי במקום לקבוע את גבולה החדש של ישראל לפחות על הליטני.

עלייתו של טראמפ לשלטון פתחה את האפשרות לפתרון אמיתי בעזה – קרי הגירת כל תושביה, עד העזתי האחרון. השב”כ וצה”ל התנגדו ונתניהו הצטרף אליהם. קהילה לא דואגת לפתרונות שיחסכו מבניה את הפוגרום הבא, כל שהיא מבקשת הוא לפדות שבויים ואת חסות הפריץ… וחוץ מזה, הנהגת מערכת הביטחון – הרמטכ”ל זמיר, ראש השב”כ או ראש הממשלה, לא רצו להסתכן בכך שלא יוכלו לצאת לחופשה בחו”ל מבלי לחשוש שייעצרו על אדמה זרה.

והם בחרו בעוד ועוד סבבי לחימה חסרי תכלית שעלו בחייהם, או בפציעתם של מיטב בנינו האמיצים.

קריסת המדינה הסורית וקריאתו של טרמפ לנתניהו להשתלט על שליש ממנה, יכולה היתה ליצור מציאות גיאו-פוליטית אחרת לגמרי. איזור הגמוניאלי שבו הדרוזים והכורדים שולטים תחת פיקוח ישראלי והמוסלמים נדחקים החוצה.

וההזדמנות האחרונה שהוחמצה, היא המתקפה המופלאה באיראן שאילו רצינו, יכולה היתה לחסל בהפתעה גם את חמינאי וראשי משטרו, יכולה היתה ובקלות לחסל את יכולת הפקת ושינוע הנפט, יכולה היתה להפיל את החשמל ולהוביל לכאוס ורעב באיראן – כלומר יכולה היתה להביא להפלת המשטר האיראני.

במקום זאת בחרה ממשלת קהילת הסמך הישראלית למשוך בכל מחיר את האמריקנים אל האירוע, לתת לטרמפ את זר הניצחון, להותיר את שלטון האייתולות על כנו ולהפוך גם את מבצע “עם כלביא”, ללא יותר מאשר עוד סבב בזירה חדשה – איראן.

זו היתה האסטרטגיה לאורך כל המלחמה.

להפו את ישראל לקהילת סמך חמושה של ארה”ב.

ואולם במודע או שלא במודע, בחר נתניהו להתעלם מעובדה בסיסית אחת. בהתנהלות הגיאו פוליטית העולמית – מי שהביטחון בידיו, גם הריבונות בידיו…

מהר מאוד יסתבכו פה העניינים, ואנו מוצאים את עצמנו במשבר נורא.

מפתחות הביטחון שנמסרו לזרים כבר לא יהיו בידינו, והמוטיבציה של “ידידינו” לשמור עלינו, לא תהיה גדולה יותר מזו של הטייסים האמריקנים והבריטים שהקפידו מאוד שלא להפציץ את המסילות המובילות לאושוויץ.

ייתכן שלא היתה ברירה ובלי השלב הקשה הזה של ההתפקחות הכואבת מיכולתה של שיבת ציון להתפתח ללא מחוייבות לברית עם בורא עולם ולייעוד ההיסטורי של עם ישראל, לא יכולה גאולת ישראל להתקדם.

ואולם דבר אחד חייב להיות ברור לכולנו:

האתגר האמיתי אינו ממשלת ימין על מלא. האתגר האמיתי הוא מנהיגות יהודית על מלא – מנהיגות עם זהות על מלא מלא! הפתרון נעוץ ביצירת ברית לאומית-אמונית חזקה שתוכל להכתיב את הטון בממשלה הבאה ואולי אף להרכיב את הממשלה הבאה. ממשלה שתזכור שזו ארצנו ושישראל היא ביתו של העם היהודי. אסור שנאפשר למחדל הזה להמשיך להתקיים.