העורך Editor

Ooh, don’t you love reading those allusive bureaucratese articles? Even when they say something sensible and crucial, they do an excellent job of blunting the alarming edge.

“Before lecturing Israel, Britain and France should look in the mirror” by David Hermelin on Israel Hayom.

Those “chains” are a brace holding up the world.

That’s my adaptation of the infamous quote from The Communist Manifesto: You have nothing to lose but your chains! (or the actual translation: “The proletarians have nothing to lose but their chains. They have a world to win.”)

A strong summary by weak AI:

The global supply chain is the most complex, voluntary, peaceable system of human cooperation ever (largely) undevised. No central planner ordered it into existence. Millions of individuals, pursuing their own ends, wove together a miraculous network that threads Indonesian rubber in your shoes and Chilean copper in your phone. That’s what price signals can do, undistorted. בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני.

Socialism doesn’t liberate this system. It destroys it. Less workers, less effective, worse social conditions. And history is unambiguous about the darkness that returns when market order collapses: not brotherhood, but scarcity. Not justice, but painful death.

Joseph “Yellow Kid” Weil, a prolific and successful swindler—he reportedly once talked the detective who was escorting him to prison into buying $30,000 in phony stock— here’s a collection of quotes in the same vein:

“Each of my victims had larceny in his heart. I never fleeced anyone who could not afford to pay my price for a lesson in honesty. A truly honest man would never have had my schemes.”

Weil wrote: “The desire to get something for nothing has been very costly to many people who have dealt with me and other con men. But I have found that this is the way it works. The average person, in my estimation, is ninety-nine percent animal and one percent human. The ninety-nine percent that is animal causes very little trouble. But the one percent that is human causes all our woes. When people learn – as I doubt they will – that they can’t get something for nothing, crime will diminish, and we shall live in greater harmony.”

“Sure, I am a con man, the best, but I’ve always taken from those who can afford the education. I always left them enough to survive. Never send them to the river – that was my motto.”

“They wanted something for nothing,” he once explained. “I gave them nothing for something.”

Hmm, why does this sound to me like a case against the existence of honest voters?

בחירות גורליות…

בחירות 1977 היו גורליות.

מנחם בגין בראשות הליכוד ניצח את שמעון פרס, החריב את ימית ועשרות יישובים, מסר את כל סיני למצרים ופתח את הדרך לכל תהליך התקפלות. גם ההכרה ב”עם” הפלסטיני המומצא החלה אז בהסכמה לאוטונומיה ו”משטרה פלסטינית חזקה”. מחבל סיני שמסר הליכוד, זרם כל הנשק ששימש לטבוח בנו ב-7 באוקטובר וברגע זה מחממות שם 5 אוגדות מצריות מנועים מרחק שעתיים מבאר שבע – הכל בחסות הסכם ה”שלום”.

בחירות 1988 היו בחירות גורליות.

יצחק שמיר בראשות הליכוד ניצח את שמעון פרס, הלך לוועידת מדריד, ניהל משא ומתן עקיף עם א.ש.פ. (הארגון לשחרור פלסטין) וסלל את הדרך להסכמי הדמים של אוסלו. “דיבורים אודות תוכנית האוטונומיה הינם צעד ראשון למסירת חלקים מארץ ישראל” – אמר אז הרבי מילובביץ’ – ‘זהו איסור ‘לא תחונם ומרידה בהשם’. אם ימשיך שמיר בדרך זו, הוסיף הרבי, אפעל לנפילתו. שמיר אכן איבד את השלטון זמן לא רב אח”כ.

בחירות 1992 היו גורליות.
רבין ניצח את שמיר והסכמי אוסלו שהחלו להתרקם בקמפ דיויד של בגין ובמדריד של שמיר, יצאו לאוויר העולם. ההליכה לאחור בעיניים עצומות הישר אל התהום של הימין, הפכה להליכה קדימה אל התהום ובעיניים פקוחות לרווחה – של השמאל. צבא הטרור של ערפאת, הושב מגלותו בטוניס היישר לערים עזה וליריחו. זהו הסכם ‘קוראייש’ – הסביר ערפאת – כמו מוחמד שהבטיח שלום ליהודים ואז טבח בהם. בעקבות ההסכמים החלו מחבלים מתאבדים להתפוצץ באוטובוסים ובמסעדות ומעגל דמים נורא ששיאו בטבח ה 7 באוקטובר יצא לדרכו.

בחירות 1996 היו בחירות גורליות.
על גלי מחאת הימין נגד הסכמי אוסלו (בהובלת תנועת ‘זו ארצנו’ שהקמתי) ניצח בנימין נתניהו את שמעון פרס, מתוך לגיטימציה ברורה לבטל את ההסכמים ואת הטירוף שבהקמת מדינת טרור ערפאתית בלב ליבה של ארצנו. על זה הרי היו הבחירות! עוד באותה שנה, “מצאתי ידיד” – אמר נתניהו – וחיבק את ערפאת. אסון אוסלו קיבל באופן רשמי את הלגיטימציה של הרוב היהודי בראשות נתניהו. בהמשך מסר נתניהו 90% משטחה של חברון, הכיר רשמית בנאום בר אילן בעם ה”פלסטיני” ובזכותו למדינה בארצנו, שחרר את סינואר ואת כל הנהגת חמאס של ה-7 באוקטובר תמורת תמונה פופוליסטית על כבש המסוק עם החייל החטוף גלעד שליט, דאג להחיות את חמאס עם כסף קטרי, וגם לאחר הטבח ממשיך להזרים לחמאס כ- 700 משאיות אספקה בכל יום.

בחירות 2003 היו בחירות גורליות.
אריאל שרון בראשות הליכוד ניצח את עמרם מצנע ממפלגת העבודה והודיע על תוכנית ההתנתקות. נתניהו הצביע שוב ושוב בעד ההחלטה ורק משהחלה להתממש, הצביע באופן דקלרטיבי נגדה. [מי שהוביל והצביע בעד ההתנתקות היה נתניהו עצמו. שר החקלאות דאז, ישראל כץ, הסביר בזמנו: “אם ביבי יצביע נגד כולם יצביעו נגד, אבל אם הוא תומך אני סתם אשרוף את עצמי פוליטית”. רק בהצבעה האחרונה וחסרת ההשפעה פרש נתניהו מן הממשלה.] כל היישובים היהודיים הוחרבו, עשרת אלפים יהודים גורשו, אפילו המתים נעקרו מקברם, ורצועת עזה כולה נמסרה למחבלים והפכה למדינת טרור של חמאס. שואת העוטף יצאה לדרכה.

בחירות 2022 היו בחירות גורליות.
בנימין נתניהו ניצח את יאיר לפיד וקיבל לידיו את הזוועה השביעי באוקטובר, זוועה שבושלה במשך כיובל שנים על ידי השמאל והימין כאחד.

במקום לכבוש את עזה באמצעות מצור מוחלט, לגרש את כל ערבייה כפי שהציע הנשיא טראמפ, ולהקים מחדש את גוש קטיף – הסביר נתניהו ש “זה לא ריאלי” והוביל למערכה סיבובית שהסתיימה בהפסקת אש אשר כללה מחוייבות עתידית להקמת מדינה “פלסטינית”. לאחרונה אף קיבלה ממשלתו החלטה שאפילו השרים סמוטריץ’ וסטרוק מודים כי מדובר בפועל בהקמת מדינה לחמאס בחסות בין לאומית. מדינה בתמורה לשריפת ילדי ישראל בתנורים לנוכח אמותיהם הנאנסות. זוהי תמונת ה”ניצחון המוחלט” שהבטיח נתניהו.

“ניצחון מוחלט” – השאלה היא רק של מי…

בחירות 2026 יהיו בחירות גורליות!
האם נבחר שוב את אחד משני המחנות שהובילו יחדיו לזוועה?
האם נבחר שוב באותה קונספציה משותפת לשמאל ולימין?
האם נבצע שוב את אותו ניסוי כדי לקבל בהכרח את אותה תוצאה מזעזעת!

או שנפסיק לבחור בעוד מאותו הדבר, נצביע ‘זהות’ – ונסלול את דרכנו ממסלול המוות בחזרה אל דרך החיים.

לא “אגרת המוסר” אל הבן החסיד והעובד, אלא אל הבן (יוסף?) ששקע במקום הידוע לשמצה המכונה “חצר המלך” (מסתמא לא יוצא דופן מזימת המלכים והשרים ואנשיהם בשאר מקומות וזמנים).

הרמב”ן ז”ל לא מדבר על ענוה אלא מצווהו “ע”פ דרכו” ללמוד עכ”פ חומש (לא דף היומי!), להקפיד על ברכות הנהנין ושלש תפילות ביום, ומאריך שלא יתערב ח”ו בנכריות…

ראה “כתבי הרמב”ן” שע”י הרב שעוועל (נ”ל חלק א’ סי’ ח’, עמ’ שסט-שעא). קצר.

[למדתי על כ”ז דרך הפודקסט הנעים הזה ושוב עיינתי קצת בפנים.]