Toldos: Did Middle-Aged Yitzchak Avinu Marry a Small Child? No!

Critics often wonder about 40-year-old Yitzchak Avinu marrying Rivka when she was three years old. Obviously, a minor cannot give legal assent to marriage (there are other opinions of Rivka’s age, but each opinion in Chazal is valid)!

Truth is, Rivka was by then a mature adult in every sense.

See Tosfei Harosh explaining Sanhedrin 69b, who reasons that the ancients’ bodies developed earlier. Rivka was giving lots of water to camels (whose humps seemed unaware of the קפיצת הדרך). The Torah praises her for being בתולה ואיש לא ידעה. Her mother and brother asked if she would leave with Eliezer.

Yitzchak prayed for her to conceive when she was 12 years and a day, per Rashi 25:26; hence, she was considered well “barren” by then. A pre-pubescent girl isn’t physiologically “barren”.

Quoting via the Shittah (B.K. 109b):

…ובדורות הראשונים היו מולידים בני שמונה שנים כדאיתא בפרק בן סורר ומורה והיה להם סימן גדלות קודם לכן אף על גב דשתי שערות קודם הפרק הם שומא שמא היה להם שערות גדולות וזקן קודם שמונה שנים וכן האשה היו לה דדים גדולים ושער הרבה…

הרא”ש ז”ל.

Gemara Sanhedrin ibid. provides additional examples, as well.

(This is close to Chazon Ish Even Haezer 12:8 on the laws of Tznius being linked to bodily maturity, not chronological age, but he seems to write only regarding dinim derabanan. Reality changes and reality matters.)

Note: Inspired by Rabbi Yehoshua Greinemann’s notes on the Parsha —

ויעתר יצחק לד’ לנכח אשתו וגו’ (כ”ה כ”א), עי’ רש”י כ”ה כ”ו שהמתין להתפלל  עד שהיתה בת י”ג  {ור”ל י”ב ויום אחד, וקרי ליה י”ג כדאשכחן טובא כיו”ב, ואף דורות הראשונים ילדו קודם לכן והיו מדאוריתא גדולים לכל דבר עי’ סנהדרין ס”ט, ועי”ש בר”ן ובתוס’ הרא”ש ב”ק ק”ט, לא רצה להעתיר על דבר שאינו מצוי, ועי’ תוס’ יבמות ס”ד א’ שהמתין לה עד י”ב שנה.


Sadly, this doesn’t help for the founder of Mohammedanism…

סטמר ע”פ סוד – דברי פי חכם חן בפורום אוהבי ציון

מה קורה עם התמרים באמריקה?‎

פירוש נוסף על הגמ’ בפסחים פח. ותענית ט:
על עולא שאיקלע לבבל והביאו לי קערת תמרים ואמר שזה מתכון נפלא לפריחת התורה – בלילה נהיה חולה, והתפלא שהתורה תוכל להתקיים בכאלה תנאים…
מלא צנא סמא דמותא בבבל ובבלאי עסקי באורייתא!
יש לפרש: שבמבט ראשון הוא ראה שהפרי שבו נשתבחה א”י יכולה לתת מזון רוחני וגשמי נפלא גם בחו”ל, כך שהאמת תצמח גם באדמת נכר מכח סגולת ישראל –
(תמר מלשון תמורה: הימיר גוי אלוהיו, המירו כבודם בתבנית שור)
אך בלילה, (בחינת: אם ראית ת”ח חוטא ביום… כי בוודאי עשה תשובה) הרהר שחטא מאד בנתינת חן – ובלא תחונם, ה”י. כדברי הלויים: איך נשיר את שיר השם על אדמת נכר-
כי חלילה, עלולים לחשוב שהעונש של ה’ הוא בעצם מתנה… וההגליה מבית אבא היא מצב לכתחילא –
ועוד כל ה”צנא”, “זוזי” “ותמרי” של בבל הם בעצם סם המוות המרחיק ומעוות ומסלף את דא”ח. ה’ ישמור ויציל
מעניין שיש קבוצה גדולה של גולים במחוזי ניו יורק, תחת מרות של המן בן ימינו [א”ה, הכונה לממדני], שהסמל שלהם הוא עץ תמר. אותו “אס” (“אוכל” בשפתם) טמ”ר.
ראה אונקלוס:

(דברים כא, יח) אֲרֵי יְהֵי לִגְבַר בַּר סָטֵי וּמָרי לָיְתוֹהִי מְקַבֵּיל לְמֵימַר אֲבוּהִי וּלְמֵימַר אִמֵּהּ וּמַלְּפָן יָתֵהּ וְלָא יְקַבֵּל מִנְּהוֹן.

והאמת השלום אהבו – לא יידח ממנו נידח
[בעריכה קלה.]

הידעת? רבי נחמן מברסלב מרמז להשיב את העברית לחיי היום-יום

העתק לקוטי מוהר”ן תנינא סי’ ק”כ:

אחד מאנשי שלומנו ספר לי, שהיה מדבר עם רבנו, זכרונו לברכה, בעבודת השם כדרכו, והבין רבנו, זכרונו לברכה, שהוא עוסק קצת לכון כונות בתפלתו, והקפיד עליו רבנו, זכרונו לברכה, מאד ואמר לו, שלא יעסק עוד בזה, ולא יתפלל עם כונות, רק יכון פרוש המלות כפשוטו. (אע”פ שזה האיש למד כתבי האר”י, זכרונו לברכה, על פי פקדתו, אעפ”כ לא רצה שיתפלל עם כונות כלל). ואמר לו רבנו, זכרונו לברכה, שמי שאינו ראוי לזה, כשמתפלל עם כונות הוא כמו כשוף, כי בכשוף נאמר: “לא תלמד לעשות” (דברים י”ח), ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת עה ראש השנה כד סנהדרין סח): ‘לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות’. כך הוא בענין הכונות להבדיל, שאין צריכין ללמד אותם כי אם להבין ולהורות, אבל לא לעשות עמהם, דהינו לכונם בתפלה, מי שאינו ראוי לזה.

ואמר כי עקר התפלה היא דבקות להשם יתברך, והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז, שמדברים בו, כי כשמתפללים בלשון, שמדברים בו, אזי הלב סמוך ודבוק מאד בדבורי התפלה, ויכול לדבק עצמו ביותר להשם יתברך. אך כבר תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה סדר התפלה (מחמת שלאו כל אדם יכול לסדר סדר התפלה לעצמו, כמובא), על כן אנו חיבים להתפלל בלשון הקדש כמו שסדרו לנו. אבל העקר הוא רק לכון פרוש המלות כפשוטו, שזהו עקר התפלה, שמתפללין לפני השם יתברך על כל דבר ועי”ז זה מתקרבין ומתדבקין בו יתברך.

והנה מי שמדבר בלשון הקדש תמיד, כגון ירושלמי, אין צריך לחשב בדעתו פרוש המלות, רק שיטה אזנו מה שהוא אומר, וזה עקר כונתו בתפלה. ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה, אצלם כל הכונות של האר”י, זכרונו לברכה וכו’ הם פרוש המלות, שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות.