ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף

כתב הרמ”א או”ח קצ”ג ג’:

המנהג שלא לזמן בבית עובד כוכבים ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עובד כוכבים משום יראת העובד כוכבים ועוד דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו הרחמן יברך ב”ה הזה, ולכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל א’ לבדו, ולכן אין לשנות המנהג אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים, מ”מ מאחר דכבר נהגו כך הוי כאלו לא קבעו עצמן ביחד.

ע”כ.

א. הלא אם יש שלושה, מה יש לירא מהגוי? עיין יו”ד קנ”ו א’:

אין מסתפרים מהעובד כוכבים אלא במקום שמצויין בני אדם, או אם אותו העובד כוכבים מדמה שאותו ישראל הוא אדם חשוב: הגה – ויש מחמירין שלא להסתפר מעובד כוכבים, אפילו במקום רבים, בתער, אם לא שיראה במראה. (תוספות ומרדכי פא”מ). ונהגו להקל כסברא ראשונה.

ע”כ.

ב. אפי’ פרעה לא ידע לשון הקודש ורבשקה ישראל מומר היה.

הוי “ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף”.

(אולי הטעם למנהג שלא יזמינו גוי על מאכל חשוב משום חתנות?)

וכבר חלקו האחרונים ע”ז, ואין המנהג כן (אבל לא בדקתי מנהג האנטי-ציונים…).


אגב, כמה אירוני לראות שסילפו במפעל ויקיטקסט, והשמיטו את הטעם השני ברמ”א (וממילא גם נאלצו לשנות אח”כ ללשון יחיד [“טעם זה מספיק“] להסתיר את הזיוף).

הנה צילום מסך למקרה שיתקנו: