לעולם קודם ביהדות ‘אורח-חיים’ ל’יורה-דעה’ – ישעיהו ליבוביץ
מתוך מאמר “מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה)“מתוך ספר “יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל”
(איני יודע אם הוא מחדש ההברקה.)
מתוך מאמר “מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה)“מתוך ספר “יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל”
(איני יודע אם הוא מחדש ההברקה.)
Reprinted with permission.
We have written about Rabbi Shneersohn’s story before.
But newer research on the Kotzk blog is even more interesting…
ליקוטי הלכות [ברסלב], הלכות גניבה סימן ה’ סק”ז:
וְזֶה בְּחִינַת לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְכוּ’ וְתֵבַת לְךָ אֵינוֹ מוּבָן כְּלָל כַּאֲשֶׁר נִדְחַק רַשִׁ”י בָּזֶה וּפֵרֵשׁ, לְךָ, לְטוֹבָתְךָ וְכוּ’. וְעַל פִּי הַנַּ”ל יוּבַן הֵיטֵב בְּעֵזֶר ה’. כִּי כְּבָר מְבֹאָר לְעֵיל שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ צִוָּה עָלָיו בְּפָרָשָׁה זֹאת שֶׁיַּמְשִׁיךְ עַצְמוֹ לְכָל הַקְּדֻשּׁוֹת הַנַּ”ל, דְּהַיְנוּ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וּתְפִלָּה וֶאֱמוּנָה וְנִסִּים שֶׁלְּכֻלָּם זוֹכִין רַק עַל יְדֵי אֱמֶת כַּנַּ”ל. וְזֶהוּ, לֶךְ לְךָ, ‘לְךָ’ דַּיְקָא, שֶׁכָּל הִלּוּכְךָ וּנְסִיעָתְךָ יִהְיֶה לְךָ וְאֵלֶיךָ לְבַד, הַיְנוּ לְעֶצֶם נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁזֶּה עִקָּרְךָ וְחִיּוּתְךָ, כִּי עִקַּר הָאָדָם הוּא הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבּוֹ שֶׁזֶּה כָּל הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסְּפָרִים וּמוּבָא בִּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּסִימָן כב שֶׁמַּה שֶּׁנִּקְרָא אֵצֶל הָאָדָם אֲנִי הוּא רַק עֶצֶם הַנְּשָׁמָה, כִּי בְּשַֹר הָאָדָם נִקְרָא בְּשַֹר אָדָם וְעִקַּר הָאָדָם הוּא הַנְּשָׁמָה וְהַנְּשָׁמָה הִוא חֵלֶק אֱלֹקִי מִמַּעַל שֶׁהוּא עֶצֶם הָאֱמֶת. וְזֶה בְּחִינַת נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל שֶׁהִתְחִילוּ מֵאַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת, וְזֶהוּ, ‘לֶךְ לְךָ’, הַיְנוּ שֶׁתֵּלֵךְ לְךָ לְעַצְמְךָ, דְּהַיְנוּ לְעֶצֶם הָאֱמֶת שֶׁלְּךָ הַמֻּשְׁרָשׁ בְּךָ שֶׁרַק זֶה נִקְרָא אֲנִי כְּשֶׁהָאָדָם מְדַבֵּר עַל עַצְמוֹ וְכֵן רַק זֶה נִקְרָא אַתָּה אוֹ לְךָ כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עִמּוֹ לְנוֹכֵחַ, הַיְנוּ שֶׁבְּכָל הִלּוּכְךָ בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת תֵּלֵךְ רַק לְךָ לְעַצְמְךָ לְעֶצֶם נְקֻדַּת הָאֱמֶת הַמֻּשְׁרָשׁ בְּךָ וְלֹא תִּסְתַּכֵּל עַל שׁוּם הֲסָתוֹת וּפִתּוּיִים שֶׁל הַשֶּׁקֶר הַמַּחֲשִׁיךְ אַנְפֵּי בִּרְיָתָא עַד שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם מִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל לָחוּס עַל עַצְמוֹ לְחַפֵּשֹ תָּמִיד הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לְבַל יַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ. וְזֶהוּ לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, כִּי כַּמָּה מִינֵי חֹשֶׁךְ וּשְׁקָרִים הַנִּמְשָׁכִים מֵאַרְצְךָ, דְּהַיְנוּ מֵהָעִיר וְהַמְּדִינָה שֶׁנִּתְגַּדֵּל בָּהּ, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁהַקְּלִפָּה קָדְמָה לַפְּרִי וּבְכָל אֶרֶץ וּבְכָל מָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם הַרְבֵּה טוֹב אֲבָל יֵשׁ בְּכָל מָקוֹם כַּמָּה מִינֵי חֲשֵׁכוֹת הַמַּחֲשִׁיכִים אֶת הָאֱמֶת, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁבְּכָל אֶרֶץ רֻבָּם רוֹדְפִים אַחַר תַּאֲוֹת, וּבִפְרָט אַחַר הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וְכוּ’ כְּאִלּוּ זֶה הַדֶּרֶךְ נִתַּן מִסִּינַי חַס וְשָׁלוֹם. וְצָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִזֶּה וְלָצֵאת מֵאַרְצְךָ הַנַּ”ל וְתֵלֵךְ לְךָ לְעַצְמְךָ לִנְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁזֶּה עִקַּר עַצְמְךָ כִּי אִם תִּסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת תָּבִין הֵיטֵב כִּי לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ לָבֹא לַתַּכְלִית הַנִּצְחִי לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּצֵא מֵהָרַע וְהַחֹשֶׁךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִצַּד הַהוֹלָדָה בְּחִינַת הֵן בֶּעָוֹן חוֹלָלְתִּי וְכוּ’. וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר עַל פָּסוּק הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וְכוּ’ (בְּסִימָן יוּ”ד). וְכֵן וּמִבֵּית אָבִיךָ שֶׁהוּא מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי יֵשׁ כַּמָּה שְׁטוּתִים וּשְׁקָרִים שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ מִצַּד מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁמַּחֲזִיקִים עַצְמָן לִמְיֻחָסִים גְּדוֹלִים וּכְאִלּוּ כָּל הַכָּבוֹד שַׁיָּךְ לָהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר שְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים, וּמִכֻּלָּם צִוָּה לוֹ ה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁיֵּצֵא וְיֵלֵךְ מֵהֶם לְךָ דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ לְעַצְמְךָ שֶׁהוּא עֶצֶם נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁהִוא כָּל הָאָדָם כַּנַּ”ל, וְאָז תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ שֶׁהִוא אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְאֶעֶשְֹךָ לְגוֹי גָּדוֹל זֶה שֶׁאוֹמְרִים אֱלֹקֵי אַבְרָהָם שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה וֶאֱמוּנָה וְכוּ’ וְנִבְרְכוּ וְכוּ’ שֶׁהוּא בְּחִינַת נִסִּים וְכוּ’, כִּי לְכָל זֶה תִּזְכֶּה עַל יְדֵי הָאֱמֶת וְכַנַּ”ל.
מכילתא דרשב”י (שמות כ”ב כ”ג):
אבא יודן איש צידן אומר משום רבן גמליאל מנין שלא יאמר אדם איני כדאי שאתפלל על בית המקדש ועל ארץ ישראל, תלמוד לומר שמע אשמע צעקתו, וכי אי זו מדה מרובה מדת הטוב או מדת פורענות, הוי אומר מדת הטוב מרובה, ומה מדת פורענות המועטת היחיד מתפלל והמקום שומע תפלתו, מדת הטוב מרובה דין הוא שהיחיד מתפלל והמקום שומע את תפלתו.