הרב זיתון שליט”א: 287 שנים של שקר – אמת עם תשובה
להתחיל בתפוח בדבש בסדר סימני טבא ליל ראש השנה
מנהג אכילת התפוח בדבש מובא בטור (תקפ”ג) וזה לשונו:
“(…) כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה ובפרובינצ”א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה והר”מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק”. עכ”ל.
אלא, שמקור מנהג להתחיל בתפוח בדבש אינו מראשוני אשכנז, אלא מהגאונים עצמם, שרובם ככולם היו בבבל כמובא בספר האגודה (סוף מס’ ראש השנה) :”כתבו הגאונים הילכך רגילין לאכול דבש ותפוחים מתוקים סימן לשנה מתוקה”. וכן הובא במהרי”ל והמחזור וטרי (ס’ שכ”ג) ועיין ס’ שדה יער פ”א הערה 5.
ולפי דברי רבי אברהם אזולאי זצוק”ל [סבא רבא של החיד”א שנולד במרוקו] להתחיל בתפוח ולא בתמר, כמנהג הקדמון והפשוט, וגם לומר הבקשה, אח”ז לברך ואז לאכול, וז”ל בהגהותיו על הלבוש [ס’ תקפ”ג]: “כשאוכלין תפוח בדבש ליל ראש השנה צריך לומר תחילה תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה ואח”כ מברך בורא פרי העץ, דלכתחילה אין להפסיק בין ברכה לאכילה, אפילו בדברים שהן מעין דברים שמברכין עליהם כדאיתא באו”ח ס’ קס”ז.”
באופן שמנהג ספרדים הוא כמו של אשכנזים, היות שמקור המנהג נמצא בדברי הגאונים, עוד לפני החילוק בין בני ספרד לבני אשכנז.
שינה אחרי חצות
מפורש שהאר”י ז”ל לא דיבר רק על עצמו אלא על כל איש ואיש, והוא מלשון מוהרח”ו ז”ל ומאז ואילך יכולין ליישן. ובוודאי שמוהרח”ו ז”ל לא היה לוקח כזאת אחראיות להטעות אנשים והיה מדייק בלשונו – ולכן, מותר על כל איש ואיש לישון בראש השנה אחרי חצות היום. והחיד”א הלך בזה אחרי הספר ח”י במקום דברי מוהרח”ו ז”ל המפורשים!
כפילות ג”פ מי אל כמוך וגו’ בתשליך
בדפוסי שער הכוונות [הנדפס] כתוב שם ג”פ והבינו שיש לקרוא ג’ פעמים את הפסוק מי אל כמוך וגו’. אמנם כתוב במפורש בשער התפלה [כתב יד קודשו של רבי חיים ויטאל] ג’ פסוקים ולא ג’ פעמים! וכל שאר ההוספות אינם אלא התנשאות בעלמא, במקום להבין, אפילו ע”פ הפשט, את דברי הפסוק מי א-ל כמוך וכו’.
ניעור הכיסים בתשליך
לנער את שולי בגדיו כשאומר ‘ותשליך במצולות ים כל חטאתם’
אינו מהאר”י ז”ל. אלא מהספר ח”י. גם אותו ספר כותב שאין להשליך ממש את עוונותיו במים. והוא היפך דברי האר”י ז”ל המפורשים [שער התפלה].
אבינו מלכינו בשבת
ענין אבינו מלכנו שאומרין בעשרת ימי התשובה אחר העמידה. מורי ז”ל לא רצה שיאמרו בשבת שבין ר”ה לי”ה ולא בשני י”ט של ר”ה אבינו מלכנו חטאנו לפניך או אבינו מלכנו מחול וסלח לכל עונותינו וכיוצא בזה בשאר אבינו מלכנו שנזכר בהם בחינת חטאים ועוונות ווידוים. (שער התפלה ד”שיט):
מלשון מוהרח”ו, ברור שלדעת האר”י ז”ל יש לומר אבינו מלבנו בשבת, בלי להזכיר את החטאים והעוונות, באופן שאמירת מלכנו שווה בין ראש השנה (שהוא יום טוב) לשבת (שובה). ופשוט.
ראש השנה = תעשיית הממון
העיקר: תפילת הפרנסה, גם היהי רצון שבאבינו מלכינו שמקורו מהספר ח”י. אין יהי רצון באבינו מלכינו שלח רפואה שלמה, או לגאולה, או אפילו לא בתכתבנו בספר חיים או בספר צדיקים. כל זה רק אחרי הפרנסה… זה עבודת ה’? זה ראש השנה?
נוסח נ’ שערים שבקדיש
נוסח הנ’ שערים מקורו במקובלים האחרונים ולא מהקדמונים וגם לא מהאר”י ז”ל, וקרוב לוודאי מקורו בהנהגות הכת השבתאית [עיין אסופות 14]. ויש להבין שהוא דרך הספר ח”י להאריך ולהטריח את הציבור, וגם לעקם את עבודת ה’: במקום לענות את חמשת האמני”ם של הקדיש בכוונה גדולה, הרי שכל הקהל צועק וזועק ‘אמן’ דווקא בנ’ שערי האינטרסים…
אין לומר מזמור לדוד אורי וישעי לפני עלינו לשבח
(מבטל קדיש דרבנן או יתום הסמוך לעלינו לשבח) אלא אחרי עלינו לשבח, וכן הוא מנהג הקדמון בין אצל הספרדים בין אצל האשכנזים. והטענה היא פשוטה, כי מרוב ההוספות ב300 שנה אחרונות בסידור התפילה, נוטשים את העיקר [כוונה והתלהבות בתפילה, בפרט בעמידה] לטובת אריכות תפילות ובקשות שניתוספו לאחרונה, ובעיקר, לכבוד ולתפארת עצמו. ובענין אמירת המזמור הזה, לא שמו לב כי עיקר החקירה אינה ע”פ שנת דפוס איזה ספר, אלא מתי נכתב ובאיזה תקופה מחברו חי. כך, שספר עולם יום טוב קטן נדפס דווקא בתאריך של מהומות בעולם היהודי. וכך, שאין באמת מקור קדום לאמירת מזמור לדוד אורי וישעי, אף שהוא מזמור קדוש ככל התהילים, השתמשו בו למטרה אחרת. וכבר עסקנו בענין זה בחיבורנו ‘זכור לטוב’. ע”ש.
תפילת הפרנסה בימים נוראים
נמצא בפע”ח (שער ר”ה, פ”ז דקל”ח ע”ד), שכנראה העתיק מספר רנו ליעקב למוהר”י צמח. אולם לא מופיע בכתבי האר”י ז”ל (פע”ח כת”י, שמונה שערים, עולת תמיד, נגיד ומצוה) [תפלת חיים רימר].
מקור סגולה זו נמצא בספר הפעולות ס’ פ’ (דף שכ”ה) לרבי חיים ויטאל, ואינו בשם האר”י ז”ל כלל:
לדוד מזמור לה’ הארץ ומלואה וכו’ יאמר מזמור הזה בליל ראשונה של ראש השנה ובליל יום הכיפורים קודם הקדיש בתרא ותקראנו פעם אחת בלבד, ותכוין בשם ההוי”ה של לה’ הארץ ומלואה בניקוד זה יְהֶוָה (וגם בניקוד הזה לְיְהֶוׄהְ) ולא יחסרו לו כל מזונותיו כל השנה ההיא וזה נקרא שם הפרנסה ואם הוא בביתו יאמר אותו אחר קריאת הגבר (מגרב) בלילות הנזכרות. וזהו סוד ונסיתיו והוא אמת ובחון כל השנים העוברות עלי. עד כאן לשונו הטהור של רבינו רבי חיים וויטאל בספר הפעולות כתב יד קודשו.
לא מופיע פתיחת ההיכל, גם לא מכירת ‘תפילת הפרנסה’, ולא שום בקשה אח”כ, ולא לכפול ג’ פעמים, אלא כל הציבור ביחד בדביקות ובביטחון שה’ יקבע פרנסה טובה לכל עם ישראל מראש השנה עד ראש השנה כדברי חז”ל זיע”א. ולכן, יש לאמר המזמור הזה רק בליל א’ של ראש השנה וליל יום הכיפורים. באופן, שהפרנסה היא לכולם ונקבעה בין ר”ה לר”ה. ולא שמורה לאיזה בעל ממון או עשיר, המענה את רוב הציבור כל שנה ושנה. איזה כסילות!
עטיפת טלית גדול בערב יוה”כ בברכה
הספר ח”י מכנה את מי שמעטף טליתו בערב יום הכיפורים לפני השקיעה כדי לברך על הטלית, אינו אלא טיפש [ממש מילה זאת!]. אלא שדווקא רבי שמואל ויטאל מעיד בשער הכוונות על מנהג אביו, רבי חיים ויטאל תלמידו הנאמן של האר”י ז”ל, ובזכותו יש לנו מעט מחכמת האר”י ז”ל, שרבי חיים היה מתעטף כך קודם השקיעה ערב יום הכיפורים. ולכן, כוונת הספר ח”י הוא על רבי חיים ויטאל [שקדם אותו ב100 שנה בערך].
להתפלל את העברינין
וקבלתי משם מוהר”ש סבע ז”ל שהיה אומר אנו מתירין להתפלל את העבריינים. של”ח דשי”ב. והוא לשון הח”י.
יש לומר ‘להתפלל עם העברינים’ כנוסח השו”ע וכל הראשונים. ודלא כמו שהדפיסו במחזורים ע”פ אותו ספר.
קניית ס”ת דכל נדרי בדמים
המעיין בשער רוח הקודש, יבין שהנהגה זאת היתה דווקא לאחד מתלמידי האר”י ז”ל, הוא רבי יהודה משען [זר זהב דרצ”ג], ולאו דווקא לכולם.
להיות ניעור כל ליל יוה”כ
פשוט הוא שלא כל אחד יכול להחזיק לילה שלם ולא לישון, כך שאמירת הד’ מזמורים היא תמורת להיות ניעור כל הלילה. ומה שהוסיפו ד’ מזמורים נוספים הוא ממקור אח’ר.
מקוה ביום כיפור
הפוסקים שאסרו לטבול ביום הכיפורים לבעל קרי ח”ו הם הטור [ס’ תרע”ה] ע”פ מהר”ם מרוטנבורג, הרמב”ם, המרדכי, הגה”מי והב”י [מובא בשו”ע].
טענתם נשענת על איסור רחיצה ובעיקר על ביטול תקנת עזרא לבעל קרי. כך שמותר לבעל קרי להתפלל וללמוד בלי טבילה. האמת, פסק מרן השו”ע תמוה, אחרי שהרי”ף והרא”ש [גם בעל הלכות גדולות ורבינו יהודה הברצלוני] מחייבים טבילה ומתירים לטבול ביו”הכ. אחרי שבעל השו”ע קבע פסיקותיו ע”פ ג’ עמודי הוראה שהם הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש, היה אמור ללכת ע”פ הרוב, בנידון דידן, הרי”ף והרא”ש. אלא, משמע שלדעתם, טבילת עזרא לא בטלה, ולכן מתירים אף ביו”הכ. מה שאין כן להרמב”ם שמחמיר ביו”הכ, היות כי טבילת עזרא בטלה ואינו אלא מנהג בעלמא [אף שהוא בעצמו, הרמב”ם, היה טובל כל יום כדברי רבינו יונה (מס’ ברכות פ”ג עיין רבנן קדישי) וז”ל: בכל ראשי ישיבות שבבבל תמהו עליו (על הרמב”ם) למה היה מיקל כ”כ בענין טבילות בעל קרי, והוא ז”ל השיב להם שמימיו לא בטל אותה אפילו שעה (פעם) אחת, אלא שלא היה יכול לכתוב בדיבורו כי אם היוצא מן הדין על פי ההלכה. עכ”ל של רבינו יונה ז”ל.]
לא מן הנמנע מלחשוב שכן דעת האר”י ז”ל, אחרי שהירבו לקבוע כי פסיקותיו והנהגתיו של רבינו האר”י ז”ל היו לחומרא כראוי לחסיד עליון [לפי דעתם]. וכבר ראינו שאינו כן, אלא דעת תורה של האר”י ז”ל היתה נקייה ועובדה שמחמיר או מקיל, ולא רק מחמיר.
ובענייננו לחזור, היה ראוי שהאר”י ז”ל יחמיר בענין הטבילות. וצריך בירור.
א’. היה קורא ק”ש אחרי התשמיש כמעיד מוהרח”ו. [משמע, שפסק כרמב”ם שמותר לבעל קרי לקרוא ק”ש בלי טבילה, וז”ל מוהרח”ו: הנה אם נטמא בקרי או בתשמיש המטה אין צורך להזכיר כי הטבילה אז מוכרחת [דרס”ה] ועוד לשון: ושמעתי כי מורי ז”ל היה נוהג בכל ליל טבילת מצוה להיות ניעור עד חצות הלילה ועוסק בתורה, ואח”כ משמש מטתו ואח”כ אומר ק”ש ויישן. וטעמו של דבר כדי שלא יבא לידי הרהור כלל על מטתו ואולי יבא לידי קרי ח”ו, אבל לא שמעתי ממנו ז”ל. [שע”המצ ד”י]
הערת מוהרח”ו האחרונה שלא שמע מהאר”י ז”ל עצמו, מעיד על הסתייגותו, ולא לאחוז לגמרי בעדות הזאת שהוא שמע מזולתו. אמנם מלשון הראשון ברור למוהרח”ו ע”פ רבו ז”ל כי תשמיש המיטה יש לו דין של טומאת קרי וחייב לטבול.] ועיין בספר החזיונות כת”י [דפוס שובי נפשי] כי האר”י ז”ל נמנע מלהתגלות למוהרח”ו מחמת עדרו לטבול במקווה [ויש להבין את גודל מצוקת מוהרח”ו ז”ל על ספיקותיו בענייניו בדברי האר”י ז”ל, לא שלא האמין לרבו ז”ל ח”ו, אלא נרתע להאמין לעצמו כמובא בכל מיני מקומות ומה גם שרבו ז”ל הסתלק לעולמו, ומי יתן תמורתו? וכמה אפשר להבין צערו של רבי חיים ויטאל].
ב’. לא טבל במשך ו’ חודשים מחמת קיום כבוד אב ואם, כשאימו אסרה עליו, מפני מחלתו ובעונת הגשמים. [ובכל זאת לא פסקו השגותיו אף מבלי לטבול] אולי, שהאר”י ז”ל לא שימש כל הו’ חודשים האלו, אחרי שאין לחולה לשמש מיטתו, ולכן לא הצטרך לטבול, היותו במצב בכי רע יותר מהרגלו.
אולם, ברור שלדעת האר”י ז”ל, לא בטלה טבילת עזרא ויש הכרח לטבול אחרי קרי או תשמיש, כדברי מוהרח”ו ז”ל. ואם כן, דעת האר”י ז”ל כדעת הרי”ף והרא”ש, ומן הראוי לטבול במקוה ביו”הכ. ומובא היטב בלשון מוהרש”ו בנו של רבי חייים ויטאל וז”ל:
א”ש: כן נהגתי גם אני בבחרותי כמה שנים, ובעת זקנותי כשל כחי ולא הייתי יכול להתפלל בבקר ביה”כ ובפרט להוציא הרבים ידי חובתם. ונעל”ד כי מלבד בסוד שיש בדבר גם יש טעם כפי הפשט, כדי שלא יישן ויראה קרי בליל יום הכיפורים ח”ו וידאג כל שנתו, וגם יוצרך לטבול ביום הכיפורים. [סידור חמדת ישראל כת”י ד”רנג].
מבואר מדברי רבי שמואל ויטאל, שבעל קרי בליל יוה”כ כן יצטרך לטבול. הרי שלדעת האר”י ז”ל, מוהרח”ו ורבי שמואל ויטאל, יש לבעל קרי לטבול אף ביו”הכ וכדעת הרי”ף, הרא”ש, בעה”ג ורבי יהודה הברצלוני ע”ה. וראיה מטבילת הכהן גדול ביו”הכ, ואם דיני טהרה בטלים מחמת העדר אפר פרה אדומה, וטומאת מת לא בטלה, הרי שמן הראוי כי גם טומאת נידה לא בטלה, ואיך יטהרו הנשים לבעליהן אם אין טהרה?
לכן, כמו שטהרת הנידה קיימת, כן טהרת הבעל קרי קיימת לאפוקי טומאת מת, מפני שטומאת הקרי אינה צריכה אפר פרה אדומה אלא טהרת המקוה עד שקיעת החמה. וכך דעת האר”י ז”ל, כי בעל קרי, אף שטבל, הרשימו נמשך עד שקיעת אותו יום, וטומאתו נשארת כל עוד שלא טבל. ודו”ק.
בענין הספר ח”י [חמדת (ה)ימים].
היום, עם חזרתו לדפוס ע”י דפוס יריד הספרים ו’מכון הח”י’ [רח”ל] בבני ברק [מקום מושבם של הרב משה צוריאל שערך הקדמה סרק של 40 דפים, והציג 3 מתנגדים לספר ח”י [רבי יהודה פתייה, היעב”ץ ושבחי הבעש”ט] ואיך טיפל בהם [בזלזול גדול], וגם של הרב מאיר מאזוז שליט”א, שנתן הסכמה עם הרב עובדיה יוסף ז”ל, לדפוס של יריד הספרים, ועדיין מטעה את הציבור בהצגת הספר ח”י כמקור אמין], יש לנו לשאול לכל אותם גאונים וחכמים שלמדו, סמכו עליו והביאו את הספר הזה רק שאלה אחת:
איך אתם, במשך 287 שנה, לא שמתם לב כי בכל דפוסי הספר חמדת ימים, נמצאים בו 3 פיוטים של בנימין אברהם נתן בן אלישע, שהוא נתן הנביא שקר מעיר עזה, נביא שקר של משיח שקר שבת’ צב’ מודח [שר”י]?
ואם, אלו המדפיסים שהכניסו הפיוטים האלו בספר, איך לא חששתם שהכניסו עוד זיופים ואמונה שקרית שלהם, המבוססת על אמונתם הנוצרית [ג’ כוחות עבודה זרה שהם הרוח, וכו’] וגם בהגשמת האלהות באדם [בש”צ ! כמו ביש”ו יש”ו]?
תענו לנו!
זית”א דכיא.