Jews Don’t Make Bets

YOU MIGHT BE RIGHT, BUT DON’T BET ON IT!

Efraim and Menachem were best friends. They had gone to yeshivah together. They worked for the same company. But most importantly, they were chavrusos. They had learned Torah together for more than twenty years, every night from 8:30 until 11:00, rain or shine. Both of them were passionate about their learning and were not shy about expressing their opinions. They often found themselves in heated debate. Yet they had a great deal of respect for each other. Anyone seeing Efraim and Menachem learning together could sense that there was something special and intense happening.

Of the two, Efraim had a bit more of that competitive edge, and it showed itself in an interesting way. Efraim would often cite Talmudic sources from memory, and he was correct more often than not. Despite Efraim’s impressive accuracy (or maybe because of it), Menachem often claimed that Efraim was mistaken. This would inevitably lead to Efraim saying, “I know for a fact that I am right. I am so sure about it that I will even sign a paper stating that if I am wrong, I’ll owe you ten dollars.” Menachem had come to expect this reaction from Efraim. Often, he would be reaching for his pen even before Efraim could conclude his offer.

Menachem was more than willing to take advantage of Efraim’s hot-headed “generosity.” He had nothing to lose and everything to gain. And he gained indeed. Over the years Efraim had given Menachem hundreds of dollars due to these mistaken quotes. However, this week was unusual. Efraim had been wrong three times in a row! To his credit, Menachem felt bad for his friend, and as he put the ten dollar bill into his wallet he almost wished that Efraim had not been wrong. Then, in a rash moment of mercy that he would later regret, Menachem said to Efraim, “You know what, Efraim? The next time that I am certain about a source that I cite if you prove me wrong I’ll owe you fifty dollars.”

Efraim’s face lit up! In the more than twenty years that they had been chavrusas, Menachem had not once bet his money in the way that Efraim had. Efraim had waited a long time for this day to come. “Really? Are you serious? I hope you are not doing this because you feel sorry for me,” Efraim asked bluntly. “And if I am?” answered Menachem. Efraim thought for a moment and smiled. “Menachem, you have a good point. I accept your offer. Now let’s get back to learning. There are fifty dollars to be won!”

Two weeks passed before the inevitable happened. “Ha! I got you, Menachem! That Gemara is in Sotah, not Nazir,” exclaimed Efraim with glee. Menachem stood his ground. He was quite sure that he was correct about the Gemara he had cited. “No, Efraim. I am sure that it is in Nazir. I know you have been waiting a long time to win those fifty dollars, but today will not be the day,” Menachem said confidently. In a flash, Efraim produced a paper ready for Menachem to sign. Menachem signed without thinking twice and Efraim raced off to find the Gemara. After a few moments, Efraim returned with a Sotah in his hand and a proud smile on his face.

“Do you have your checkbook on you?” teased Efraim. “I can’t believe it. Let me see that Gemara,” Menachem said reaching for the sefer in Efraim’s hands. After checking the Gemara, Menachem had no choice but to admit that he was mistaken. Menachem pulled out his checkbook and started to write a check.

“Excuse me, but I don’t think you owe your chavrusa that money,” said an unfamiliar voice. Bewildered, Menachem looked up from his checkbook. “I’m sorry, what did you say?” Menachem asked the stranger.

The distinguished-looking man introduced himself. He said his name was Rabbi Lerner and that he had come into town for a chasunah. “I’m sorry, but I was learning at the table next to you and I couldn’t help but overhear your conversation. I’ve been learning Choshen Mishpat for quite some time and it seems to me that the bet you made with your chavrusa is an asmachta,” said Rabbi Lerner. Efraim had been listening to the conversation between Menachem and Rabbi Lerner and he didn’t like what he was hearing.

“What’s an asmachta? I’ve never heard of it and I’ve been learning a long time,” Efraim asked suspiciously.

“I’ve never heard of it either, but that’s probably because we’ve never learnt Choshen Mishpat,” Menachem retorted.

Rabbi Lerner nodded in agreement with Menachem and explained, “The word asmachta is derived from the word somach, which means ‘to rely.’ Your chavrusa relied on his expertise in Gemara when he agreed to the bet. He never expected that he would ever have to pay you.”

“You’d better believe it!” Menachem said emphatically.

Rabbi Lerner continued. “In Choshen Mishpat 207:13 this type of situation is discussed. The laws of asmachta are quite complex and it took me months to learn them, but I can give you a general rule. Often a person may agree to accept upon himself a conditional penalty. For example, a person might agree to a penalty of ten dollars if he does not arrive by a certain time, or a penalty of a hundred dollars if he does not repay his loan on time. An agreement to pay fifty dollars if proven wrong is another example of a conditional penalty.

“The Torah understands that a person who agrees to a conditional penalty relies on his expectation that the event upon which he agreed to pay will never occur and the penalty will never be levied. You might say that the Torah plumbs the depths of a person’s mind. It knows that deep down, the person feels he never really agreed to pay the penalty since he did not expect that the condition would be met. Therefore, the Torah exempts him from paying it.

“Although there are many exceptions to this general rule, in your specific case it is my opinion that to take the money as a result of this bet would involve a question of stealing! In fact, this is one of the many reasons why the Rabbanim strongly disapprove of betting and gambling.” Efraim and Menachem squirmed at Rabbi Lerner’s words.

“Are you telling me, Rabbi Lerner, that a person does not have to keep his word? After all, I did say that I would pay Efraim fifty dollars if I was proven wrong,” Menachem asked.

“No, not at all,” Rabbi Lerner replied. “A person certainly has to keep his word. Furthermore, it is absolutely forbidden to agree to an asmachta penalty with the premeditated intention of reneging on the agreement, since that would be a form of deception. However, your situation is different, since you agreed to the asmachta in good faith. The Torah knows that a person like you who has agreed to an asmachta-type deal could never truly have meant what he said. Words that are known not to reflect the speaker’s heart are of no meaning. The Torah only demands that a person keep his meaningful words, not words that by their very nature are meaningless.”

Menachem’s face turned apologetic as he glanced at Efraim. “Rabbi Lerner, can I give Efraim the fifty dollars anyway?” asked Menachem.

“Of course you may, and it would show that you stand by your word even beyond what the halachah requires. However, you should realize that in essence, you are giving your friend a present,” answered Rabbi Lerner.

“Menachem, you are missing the point,” Efraim said with a wry smile. “There is no fun in taking presents. I would only take the money if you owed it to me. Though I wouldn’t mind if you returned to me the hundreds of dollars in lost bets that I have mistakenly paid you during the past twenty-some years!”

“Not so fast,” said Rabbi Lerner. “In Choshen Mishpat 207:10, there is a discussion about whether one has to return money mistakenly given to him as the result of a deal involving an asmachta. Your chavrusa certainly may act according to the opinion that says that he does not have to give you back the money.”

Efraim laughed. “I guess I just can’t win today!” said Efraim.

Rabbi Lerner looked at Efraim intensely. Efraim stopped laughing. He thought for a long moment and said softly, “Rabbi Lerner, thank you for saving me from taking money that didn’t belong to me. I guess on second thought today was my lucky day.”

“You’re welcome,” Rabbi Lerner said as he turned to leave, “any time.”

From Business Halacha, here.

למה לחנך על טהרת הקודש, אם אתה מקבל את כל תרבות הגויים באינטרנט?

הרב שהשמיד את המחשב בראיון מיוחד: “גם משה רבינו שבר את הלוחות”

הסרט שתיעד את ראש ישיבת מחנה ישראל, הרב אהרון פינהדלר, שובר מחשב ‘טושיבה’ חדש – עורר סערה • בראיון מיוחד ל’בחדרי חרדים’, מסביר הרב את המעשה יוצא-הדופן: “שברנו כבר כמה מחשבים, אי-אפשר לצמוח כשיש מחשב בבית” • “במשרדי הישיבה אנחנו לא מחזיקים מחשב” • בפנים: הווידאו

יוסי כץ ודוד קורן, בחדרי חרדים , ו’ אלול תש”ע 16/08/2010 18:35

הסרטון שפרסמנו אתמול (א), בו תועד ראש ישיבת מחנה ישראל, הרב אהרון פינהדלר, כשהוא שובר מחשב ‘טושיבה’, תוך שהוא אומר לתלמידיו כי חובה גמורה לבער את המחשבים ולא להותיר מהם זכר, מחמת העוונות הרבים שנגרמים כתוצאה מהמחשב – עורר סערה.

המערכת הוצפה בתגובות. גולשים רבים ניסו להבין כיצד רב מכובד מבצע קבל עם ועדה ‘בל תשחית’. גם כלי תקשורת שונים פנו לבקש את פרטי הרב, כדי לקבל ממנו מקורות הלכתיים למעשה.

פנינו אל הרב בבקשה לערוך עימו ראיון מצולם, בכדי שיסביר לקהל הגולשים את הסיבות שהובילו אותו לשבור את המחשב אל מול עדשת המצלמה. הרב סירב להצטלם בווידאו, אך הסכים להבהיר את עמדותיו, בשיחה שקיימנו איתו.

עוד לפני תחילת השיחה ביקש הרב להבהיר, כי סרט הווידאו הועלה על-ידי תלמיד מהישיבה לרשת ללא רשותו, וכי בשעת מעשה לא היה לו כל מושג שהמעשה מתועד, וצפוי להגיע לעיניהם של רבבות הגולשים.

“במשך השנים הרבות בהם אני מתעסק עם בעלי תשובה”, פותח הרב, “ראיתי שהתפרקו משפחות רבות, הן דתיות והן לא דתיות. ב-25 השנים האחרונות, מגיעים אלי מדי שבוע עשרות בעלי תשובה מכל רחבי הארץ, בכדי לעשות את השבת בישיבה שלנו. אני מעורב בייעוץ ובהכוונה של רבים מהם, ואני יכול לומר לך בוודאות ברורה: אני מכיר אנשים רבים אשר שלום ביתם נהרס בגלל זה. נאמתי נאומים במקומות אין-ספור, כדי להסביר עד כמה מסוכן האינטרנט.

“לדוגמה, באינטרנט אתה רואה נשים ללא כיסוי ראש – אז מדוע אשתך צריכה לכסות את ראשה? אם אתה רואה תמונות לא צנועות באינטרנט, למה אתה שם וילון בחתונות? למה אתה שולח את הילדים שלך לבתי חינוך חרדים על טהרת הקודש, אם אתה מקבל את העולם הנוצרי והאיסלמי ואת כל תרבות הגויים באינטרנט?

“הסיבה שאנחנו שולחים את ילדינו חינוך חרדים היא, כי אנחנו רוצים לשמור על צביון חיינו. אז למה אנחנו מביאים את האינטרנט לתוך הבית שלנו? אנחנו רוצים לרקוד על שתי חתונות, אבל זה לא הולך”.

• גולשים רבים שאלו אם לא היה בשבירת המחשב לאו של ‘בל תשחית’, הרי זה יכול לשמש לצרכים משרדיים וכדומה?

“למה משה רבינו שובר את שני לוחות הברית? בכדי לזעזע את היהודים. הוא רצה שהם יבינו שעגל הזהב לא יכול ללכת עם לוחות הברית.

“אליהו הנביא עשה את אותו הדבר. הוא אמר ליהודים בני זמנו: לכו עם אלוקים או עם הבעל, אבל אתם לא יכולים לפסוח על שניהם יחד”.

• המחשב היה תקין וראוי לעבודה?

“המחשב היה תקין לחלוטין ואף די חדש. הוא היה שייך לצלם אירועים, ושימש אותו כדי לערוך את תמונותיו, אבל אז הוא הבין שזה גורם לו לרדת וליפול מבחינה רוחנית. הצלם החליט שעדיף לצלם במצלמה ולערוך את זה במעבדת הצילום, מאשר להחזיק מחשב.

“אגב, זו הפעם השלישית שאנחנו ניפצנו מחשבים. המחשב הראשון ששברנו היה בשווי אלף דולר, שגם הוא היה שייך לתלמיד שרצה להציל את עצמו מפני הפיתוי של צפייה בסרטים”.

• יש לך בישיבה תלמידים עם מחשבים?

“בישיבה שלנו לא יקבלו תלמידים שיש להם מחשב או טלפון סלולרי שלא כשר. כאשר אנו עושים שידוך לתלמידים שלנו, אנו דורשים וממליצים כי בבית שהם מקימים לא יהיה מחשב. גם במקום העבודה, רק אם יש סינון. לא נבצע שידוך עבור כל תלמיד בעל תשובה שלנו, אלא אם הם מסכימים לתנאים אלה. למותר לציין כי לא תוכל להתקבל לאולפנה שלנו בת אם יש לה מחשב בבית או טלפון נייד שהוא לא כשר”.

• קשה להסתדר היום בלי מחשב. במשרד הישיבה לא מחזיקים מחשב?

“אין לנו מחשב במשרד הישיבה. אנו שולחים מכתב בכתב יד לשרותי משרד בפקס, והם מחזירים לנו אותו מודפס. לא דרך דוא”ל. אנחנו משלמים להם עבור השירות. ויש לנו הרבה עבודה במשרד, יש לנו 75 תלמידים בישיבה שלנו ואולפנה המונה למעלה מ-40 בנות”.

• יש היום שירותי סינון לאינטרנט, למה לא להשתמש בהם?

“אם אנחנו לא יכולים לגרום לאנשים להיפטר המחשב לגמרי, אנחנו אומרים לאנשים להשתמש ברימון או נתיב. אבל לצערי הרב, הרבה הצליחו לעקוף את שרותי הסינון, ולכן אני לא ממליץ לאיש לסמוך על עצמו, כי רבות המכשולים. אני יכול לספר לך אינספור סיפורים על בני נוער שעזבו את הישיבות והסירו את הכיפות, ונערות שהפסיקו להתלבש בצניעות בגלל השפעתו של האינטרנט.

“ולצערינו הרב על פי נתונים של לב לאחים, 70% מכלל בני הנוער שעזבו את היהדות בגלל האינטרנט או טלפונים סלולריים”.

• מה עם מי שצריך לעבוד על המחשב בבית או בעבודה?

“אם אתה צריך לעבוד באינטרנט עבור פרנסתך? חז”ל הורו לנו: פשוט נבלה בשוק. אל תאמר גברא רבא אני. עדיף לך לנקות את הרחובות וללכלך את גופך, מאשר לעבוד מהבית וללכלך את נשמתך.

“החפץ חיים סיפר: אדם שהיה מוכר ספרים חיצונים עם מינות וכפירה והציע לו החפץ חיים שהוא יסדר לו עבודה לצלצל בפעמוני הכנסיה להזמין את הגויים לתיפלתם. כאשר היהודי נפגע מההצעה ומחה איך הוא יכול לעשות את זה, החפץ חיים אמר לו: עדיף לצלצל בפעמון להביא גויים לכנסייה, מאשר למכור ספרים ליהודים ולגרום להם לעזוב את יהדותם. האינטרנט הוא הרבה יותר גרוע מאשר ספרי מינים”.

בסיום השיחה סיפר לנו הרב כי הוא קיבל המון תגובות בעקבות הסרט שפורסם באתר ‘בחדרי חרדים’, והוא מקווה שהצפיה בסרט תגרום להתעוררות אנשים בנושא.

מאתר בחדרי חרדים, כאן.

רבנו יחיאל מפריז: טומאה הותרה בציבור

האם ניתן לחדש את העבודה בזמן הזה כשהציבור טמא?

מצד אחד, אסור לטמאי מת להכנס למקדש ולעבוד בו, וכיום כולנו טמאי מת • מצד שני, מצווה עלינו להביא מדי יום שני תמידים, להביא מוספי שבת וחג ועוד • האם איסור הטומאה נדחה במקרים מסוימים? • תשובה מבית מכון המקדש

הרב אבי כהנא יום ראשון, י’ בכסלו ה’תשע”ט

שאלה: לכשיבנו ישראל את המקדש בזמן הזה, ותעמוד שאלת חידוש העבודה, תתעורר גם השאלה, שבזמננו מוגדרים הכל כטמאי מתים, שכן, אין בידינו אפר פרה אדומה – כיצד אם כן תיעשה העבודה? האם ניתן להסתמך על ההלכה, ש’טומאה הותרה בציבור’ ולהתחיל את העבודה בטומאה?

תשובה: כבר היו דברים מעולם, שהעבודה במקדש נעשתה בטומאה. וכגון, בעת הקמת המשכן בימי משה, חנכו את המשכן בטומאה, כמובא בדברי חז”ל, שהכנת אפר פרה אדומה, התקיימה רק ביום השני להקמת המשכן, והתחילו ביום השלישי להזות מי אפר פרה על הכהנים והלויים ושאר כל ישראל[1].

כך גם בימי חזקיהו לאחר שהעבודה במקדש הושבתה עשרות שנים בימי המלך אחז, חידש חזקיהו את העבודה, עם זאת, חגגו ישראל את הפסח בטומאה. ככתוב: “וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני… כי רבת בקהל אשר לא התקדשו… כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו”[2], וסופם שאכלו את הפסח בטומאה.

כך גם אירע בתחילת ימי הבית השני, שעבודת הקרבנות במקדש התקיימה במשך עשרים ושתים שנה, והכהנים הקריבו תמידים ומוספים בשבתות ובמועדים, והכל בטומאה. רק עם סיום בנין הבית בשנה השישית לדריוש, חגגו את הפסח בטהרה, ככתוב: “ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון, כי הטהרו הכהנים והלויים כאחד – כולם טהורים וישחטו הפסח לכל בני הגולה”[3]. ומבואר בתוספתא[4], שכשעלו בני הגולה, לא היה להם אפר פרה, וגידלו ילדים בטהרה עד גיל שמונה עשרה, והכינו את אפר הפרה האדומה. כך היא גם דעת רבי יהודה שם, שלא היה להם אפר פרה, ועשו את העבודה במקדש בטומאה. רק בשנת העשרים ושתים מן היום בו התחילה העבודה במקדש, כשהצליחו להכין אפר פרה, ניטהרו הכהנים והקהל, וזכו לעשות הפסח כולו בקדושה וטהרה.

וכתב רבי אשתורי הפרחי, שבימיו רצו בעלי התוספות שהגיעו ארצה לחדש את העבודה במקדש, זו לשונו: “רבנו יחיאל דפריש ז”ל אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי… לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו… אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה, שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן במסכת תמורה… שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה”[5].

שאלה אחרת: שמא צריך ציץ לכפר?

תשובה: בזמן הזה שיש ציץ זהב טהור, שכבר הוכן עבור הכהן הגדול, כמו כן ניתן למנות כהן גדול – לפחות לזמן ההקרבה, ולקיים את העבודה כהלכתה, ממילא, החיוב לחדש את העבודה – אפילו בטומאה – בעינו. 

_____________________________________

[1] ראה מסכת גיטין ס, א – ב; וכן בספרי פרשת נשוא ‘בראש חודש הוקם המשכן, בשני לו נשרפה פרה, בשלישי היזה ממנו’.

[2] דברי הימים ב’ ל, טו.

[3] עזרא ו, יט.

[4] פרה פרק ג, ג- ה.

[5] כפתור ופרח פרק ו.

מאתר חדשות הר הבית, כאן.

First, Start Praying!

In my humble opinion, you can innovate behavior if it doesn’t contradict the Gemara in the slightest or lead to its displacement.
Si’ach Sarfei Kodesh (I think) relates:
Rabbi Nachman of Breslov once saw a group of Jews crying and fervently saying Tehillim for a deathly ill person, whereupon he commented to his listeners: Do you see? What others do at the end, I wish you to do at the beginning (i.e., one should pray as a problem arises, before exhausting the “practical means”, instead of as a last resort).
This is an innovation.
In contrast, a song by Yosef Chaim Schweky to the words of Rabbi Maimon’ Epistle of Consolation (father of Maimonides) illustrates the conventional view:
אמר – ה’ מעון אתה היית לנו בדור ודור”. ופירושו אהה אלקים אתה מעונינו אשר אנחנו בורחים אליו בכל דור ודור כאשר נשבינו ונגלינו בין שונאינו ונתחדשו עלינו חדושים. ואין לנו מלך שינהיג אותנו. ולא מורה שיורינו, ולא מבצר שנבצר בו. ולא מנוס שננוס אליו ולא חיל שננצל בהם ולא מזון ואין לנו כח אפילו לדבר. אך נכרתים מכל תחבולה והגלות החרישנו עד אשר לא נוכל לדבר ולהשיב ואנחנו מחרישים כאלו היינו אלמים לא נוכל לדבר כאשר ספר דוד המלך עה”ש “ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ואהי כאיש אשר לא שומע”. וכאשר נכרתה התקוה ונגזרה התחבולה אין מנוס אלא אליך נקרא ותושיע ונצעק ותענה ואתה הוא המעון כאמרו מעון אתה היית.
(Slightly altered to: וכאשר נכרתה התקוה ונגזרה התחבולה, אין מנוס אלא אליך נקרא ותושיע, נזעק ותענה.)
As I’ve said before, I don’t think Breslov qualifies as “Chassidus”.

לא עם הארץ חסיד

תומכי “עבודה” חסידית\מוסרית\וכו’ – המגיע בהכרח על חשבון דקדוק הדין – מעבירים את המסר בדרך הבא: הנה פלוני שאינו עובר על שום הלכה, ואעפ”כ מובן לכל שמעשיו אינם כרצון ד’.  נמצא שעל כרחיך חובה לאמץ את דרך העבודה הפנימית על מנת לקיים רצון ד’.

אבל קשה להאמין שמי שאינו דומה ל”עובדים” מקיים אפילו הלכות מעשיות, אפילו בצורה “שפלה”…

הנה דוגמא לטעות זו, מתוך המסופר ב”קונטרס מאמרי חיזוק” גליון קמ”ג, מאמר “להשתדל להיות תמיד במצב של יישוב הדעת”, חיי שרה תשע”ט (הרב צבי מאיר זילברברג שליט”א):

מעשה באחד שתלמודו קשה עליו כברזל למרות שהיה פיקח עד שמצא מי שהסביר לו פנים, ומצא טעם חדש בתלמודו.

וז”ל הסיפור, “וכך עברו עליו ימי ברותו מבלי לימוד כמעט בתורה הקדושה, ולאחר מכן העמיד את ביתו רחוק מאד מתוה”ק, ואף שהיו שומרי תורה ומצוות אך כיוון שלא היו מקושרים היטב בלימוד תוה”ק ממילא היה כל הלך חייהם שלו ושל בני ביתו וצאצאיו מגושם ונמוך מאד מאד ר”ל.”

[ובעקבות מעשה שהיה, קבע לימוד מסכתא זבחים בעיון כמה שנים…]

“… כאשר אף כל הלך חייהם שלו ושל בני ביתו וצאצאיו נשתנו מן הקצה אל הקצה מחיים מגושמים ושפלים לחיים מרוממים ומוארים בהארת כל פרטי תורה ועבודה”.