ר’ לייב מינצברג, אביה של קהילת המתמידים שהלך לעולמו לפני כחודש, היה אחד מדמויות ההוד של דורנו. הוא עיצב דרך מיוחדת בהנהגת האדם בעולמו, בעבודת ה’ ובלימוד התורה. הערכתו את החיים, את האדם ואת העולם העניקו זוהר ייחודי לכל צדדי חייו והקרינו על כל מי שבא במחיצתו. הוא השאיר אחריו קהילה מפוארת שבנה במו ידיו ואלפי תלמידים שהושפעו עמוקות מדמותו ודרכו.
קווים לדמותו מפי אחד מתלמידיו.
י”ד כסלו תשע”ט “מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב” (תהילים לד, יג)
את ר’ לייב הכרתי עוד משחר ילדותי. גדלתי אמנם בבית ליטאי, אך אבי היה מקורב לר’ לייב ולבית מדרשו, וכבר בילדות שמעתי את שמעו והכרתי את דמותו. כאשר בגרתי, זכיתי להשתתף בשיעוריו במסגרות שונות ואף לדבר עמו על מגוון נושאים. הייתי הולך לשיעוריו לבני קהילתו ביידיש; במשך תקופה השתתפתי בשיעורו הקבוע שנסוב בעיקר על פרשת השבוע; ובשנים האחרונות הייתי חלק מקבוצה של בחורים מהישיבות “חברון”, “בית מתתיהו” וישיבות ליטאיות נוספות, שהתאספה בביתו אחת לחודש.
ר’ לייב היה אביה של קהילה מפוארת, ומלבד זאת העמיד תלמידים הרבה והשפיע במישרין ובעקיפין על חייהם של רבים מאד. הוא היה מורה דרך בעבודת ה’, בלימוד תורה ובחיי קהילה. ועל כולנה, הוא היה מופת חי של אנושיות. השיעור הגדול שהוא לימד היה מהו להיות אדם. אי אפשר לתאר במילים את השפעתו של ר’ לייב עלי ועל דרך לימודי. כמובן, איני יכול לדבר בשם אחרים. ללא ספק ישנם רבים שהכירו את ר’ לייב טוב ממני. על אף זאת, ברצוני לכתוב על דמותו ועל הנהגתו כפי שהיא הצטיירה אצלי מתוך היכרותי המועטת עמו. אינני מתיימר להקיף את משנתו הארוכה והענפה במילים ספורות, אלא לקיים מצוות הספדו של חכם כפי כוחי.
לחגוג את טוּב החיים
התכונה הבולטת ביותר שפגשתי אצל ר’ לייב היתה המבט האופטימי על החיים. ר’ לייב אהב את החיים והאמין בהם. הוא ראה בעולם הזה מקום טוב, וכל השקפת עולמו והנהגתו נבעו מתוך תחושה עמוקה זו. הסתכלות זו אפיינה את דרך לימודו, את עבודת ה’ שלו, את האופן שבו הנהיג את קהילתו ואת ביתו, ואת גישתו לענייני השעה.
בפרק א של ספר “מסילת ישרים” כותב הרמח”ל כך:
כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון” בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המוות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם.
אנשים רבים אכן חווים את העולם כפי תיאורו של ה”מסילת ישרים”: החיים קשים ומייסרים, ורובם עמל ואוון. ר’ לייב ביטא את הפכה המוחלט של השקפה זו. ר’ לייב היה אותו “אחד מני אלף” שראה בעולם הזה מקום טוב ומבורך, בפשטות. כשראית אותו חווית שהחיים טובים ומאושרים. הוא הקרין סביבו הרגשה שיפה, נעים וחמים כאן בעולם. טרם פגשתי אדם שהציניות פסחה עליו כמוהו.
הרושם הראשון מן המפגש עם ר’ לייב היה החגיגיות שבה התייחס לחיים. חדר הלימוד שלו היה יפה ומרשים ביותר. הקירות משוחים צבע שמן זהוב, הספרים בארונות כולם במידות הנדיבות ביותר, מהדורת הש”ס הגדולה ביותר, המשניות מאירות העיניים ביותר וכן הלאה. ר’ לייב שפע תמיד שמחה ומצב רוח טוב. כל דיבור שלו היה מלווה בבת צחוק ובעיניים קרועות מהתמוגגות. בכל עת שפגשת בו, הוא זרח באושר גדול. כל דבריו נאמרו מתוך שלוה ורוגע.
זכורני כי באחד השיעורים עלתה סוגיית “גן עדן”. ר’ לייב שאל בדרכו הישירה: איפה גן עדן היום? והשיב, שנאמר בתורה שגן עדן ניתן לאדם “לעבדה ולשמרה”. קיומו של הגן היה תלוי בעבודת האדם. משום כך, כיוון שגורש האדם בחטאו מגן עדן, לא היה מי שיטפח את הגן, ובמרוצת הזמן הוא הושחת. ר’ לייב הבין בפשטות ש”גן עדן” הוא העולם כאן, העולם הזה, וקיומו תלוי רק בטיפוחו של האדם. עבור רוב האנשים, כל ענייני העולם הזה מלאים כעס ומכאובים, אבל לא עבור ר’ לייב. אצלו העולם הזה היה בחינת “גן עדן”, והיה רק צריך להכיר בכך ולשמור עליו ולטפחו.
מכל שיעור שלו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היית יוצא מתוך תחושה עצומה של טוב ה’ בארץ החיים. אומר את האמת, לפעמים היה קשה לי לשבת חצי שעה ולשמוע תיאורים גאוליים על יופיים של הפירות, על עסיסיותם ועל העושר שכולם זוכים לו היום. בעוניי לא זכיתי לאותו טוב עין של ר’ לייב, ופעמים רבות נדמו לי תיאורים אלו אופטימיות מוגזמת. אולם לא אצל ר’ לייב. גם כאשר המציאות הפרטית שלו היתה קשה ומאתגרת, גם כאשר קמו עליו פורעניות מתוך קהילתו, תמיד הצליח לראות את העולם בעין טובה ומבורכת. הוא שהכיר את עליבות החיים בתור ילד יתום בירושלים הענייה, לא הפסיק להתפעל לרגע מתקומת ישראל לאחר השואה, ומהשפע שמשפיע ה’ על העולם ועל ישראל. הוא היה תמיד “מואר” מטוב החיים בזמנינו.
גם כאשר המציאות הפרטית שלו היתה קשה ומאתגרת, גם כאשר קמו עליו פורעניות מתוך קהילתו, תמיד הצליח לראות את העולם בעין טובה ומבורכת. הוא שהכיר את עליבות החיים בתור ילד יתום בירושלים הענייה, לא הפסיק להתפעל לרגע מתקומת ישראל לאחר השואה, ומהשפע שמשפיע ה’ על העולם ועל ישראל
ר’ לייב היה אמן בתיאור המציאות בצבעוניות ובהתרגשות. פעם הצטרפתי אליו לנסיעה לחיפה. הוא היה מוקסם מכבישי הארץ היפים והרחבים, וכינה אותם: “השטיחים שפורשים בפנינו”. הברכות שהוא בירך היו תמיד מיוחדות. הן היו מלאות עסיס חיים: “שתזכו לחיים של עושר וכבוד, תורה וגדולה, יידישע נחת מיט אגוטה שטעלע’ס [נחת יהודית עם מקצוע מכובד]”.
באחת הפעמים שתיאר במשיחות מכחול עזות את טוב החיים בימינו, שאל אותו מישהו כיצד הוא מסביר את העובדה שיש היום כל כך הרבה אברכים עניים. ר’ לייב ענה לו שה’ נתן היום עושר שכל אדם יכול לזכות בו, וציבור הלומדים החליט לוותר עליו למען לימוד התורה. זה היה נראה מעט פשטני, הכחשה של צדדי המציאות הקשים. אבל אצל ר’ לייב לא היתה זו העלמת עין, זו היתה חווית החיים. הוא אכן האמין בכך. הוא היה אופטימיסט חסר תקנה, שהסתובב בעולם נרגש ומלא תודה.
לכבד את המציאות
מתוך השקפתו הטובה על החיים, כיבד ר’ לייב מאוד את המציאות כמות שהיא. הוא לא ראה בעולם הזה מקום הסותר את המציאות הא-להית, אלא מקום שבו שורה השכינה. ממילא הוא סבר כי ראוי להשקיע בו ולטפחו.
פעם שמעתי אותו אומר על דברי הרמ”א שיש להסתכל בזמן הקידוש בשבת על נרות השבת, שאין הכוונה רק לנרות, אלא יש להסתכל בקידוש על כל מצוות השבת ועל המשפחה שיושבת סביב השולחן… כשפעם ביקשו אנשים להסות צהלות של ילדים מחוץ לבית כנסת, הגיב בתמיהה: מה? זה מפריע לכם? ההמולה הזאת היא קולות הרקע לתפילה שלי…!
מתוך כך נבע גם האמון של ר’ לייב באנשים. הוא סמך על האדם. הוא האמין שנפש האדם אינה גורם מפריע שיש להילחם בו, אלא היעד שאליו חותרים מאמצינו. אצל ר’ לייב, הלימוד כולו כוון אל הקשבה אל הקול הפשוט של הנפש. אילו לא נאמין בעולם ובאדם, טען, כיצד נוכל להתחבר אליהם ולהקשיב לקול ה’ המתגלה דרכם?