ספר החינוך תי”ח:
מצות אהבת השם שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר [דברים ו’, ה’] ואהבת את ה’ אלהיך…
שורש מצוה זו ידוע, שלא יקיים האדם מצוות השם ברוך הוא יפה רק באהבתו אותו.
דיני המצוה, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אהר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו, סוף דבר יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והענין על דרך משל שיהא נזכר באהבת השם תמיד כזכרון ההושק תכלית החשק בחשוקתו היום שישיג להביאה אל ביתו. ויתר פרטיה מבוארים במקומות בתלמוד בפיזור ובמדרשים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר על זה וקובע מחשבותיו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה ועונשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.