…
תגובתי על טענתך “שהתפילה לשם שמים נופלת במילכוד הצורך של האדם”:
א. שני יהודים מתפללים תפילת מנחה:
(1) החתן לפני היכנסו לחופה עם הנערה שאותה הוא אוהב – והוא חש שזהו היום הגדול בחייו – ומצטרף ל-9 יהודים אחרים לאשרי ושמונה-עשרה.
(2) האבל החוזר מבית-עלמין מקבורת אשת-נעוריו – והוא חש שעולמו חרב עליו – מצטרף ל-9 יהודים אחרים לאותה אשרי ואותה שמונה-עשרה.
מבחינת צרכיו הנפשיים של האדם אין סיטואציות בחיים שהן רחוקות זו מזו ואף מנוגדות זו לזו – כשתי הסיטואציות הנ”ל. אבל מבחינת קבלת עול תורה ומצוות – ובכלל זה קיום מצוות תפילה – אין הבדל ביניהן. יהודי ירא-שמים מקיים מצוה זו מתוך הכרת חובתו, שהיא אחת בכל המקרים ואינה תלויה ברחשי-לבו באותה שעה, ואפילו בניגוד לצרכיו הנפשיים (המלה שבה פותחים דיני תפילה בשולחן-ערוך היא “יתגבר”!).
ב. בעקבות אירועים מסויימים או חוויות מסויימיות שהיו לאדם הוא מקיץ בבוקר משנתו עם תחושה עמוקה לדברי קהלת “ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה הנעשה תחת השמש”. אבל אם הוא מן המקבלים עליהם עול תורה ומצוות הוא עוטף טלית ומניח תפילין ופותח במלים “ברוך שאמר והיה העולם” – לשם קיום מצות תפילת שחרית, ובודאי לא לשם סיפוק צרכיו.
מתוך “רציתי לשאול אותך פרופ’ ליבוביץ” עמ’ 229-230.