Hyehudi.org

יום רביעי, ה’ מנחם אב התשפ”ה

אנו עומדים בפני ציון עשרים שנה לאסון הגירוש מגוש קטיף, אסון בקנה-מידה היסטורי, בו ממשלת ישראל החריבה בזדון ישובים יהודים פורחים וגרשו את תושביהם בשל גחמותיו של ראש ממשלה, אשר הזכות היחידה שניתן ללמד עליו היא שבאותה תקופה רמתו הקוגניטיבית הייתה כשל ג’ו ביידן בשלהי כהונתו, אך כנראה לעולם לא נדע את העובדות לאשורן. כך או אחרת, מחובתנו לערוך את חשבון הנפש שלנו – הציבור החרדי – לנוכח העוול הנורא, ויותר מכך – לנוכח האדישות, ההתכחשות, שיתוף הפעולה המחפיר ב’שב ואל תעשה’ וב’קום עשה’, השמחה לאיד שקנתה שביתה בקרב חלקים – אמנם קטנים – מהציבור ושלל תכונות, שהשתיקה יפה להן. אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי… אבינו מלכנו, סלח לנו כי חטאנו!

מה שקרה באותם ימים – לא קרה בחלל ריק. הוא נולד מתוך תפיסה מוטעית, אשר אם לא נשרש אותה מקרבנו – אנו עלולים לשוב על אותם חטאים ככלב השב על קיאו, כסיל שונה באולתו. שורש אותה תפיסה נעוץ בהסתכלות על התורה כעל קובץ חוקים, כעל הרבה עצים בלא יער, כעל אוסף של דינים, שצריך לקיים אותן עד הקצה, אך בלא כל מסגרת אמונית העומדת בשורש אותם דינים. אילו למדנו את התנ”ך והבנו, כי יש כאן מהלך שה’ מוליך אותנו בו, שאנחנו אומה העומדת לפניו, שהתורה נתונה במסגרת ברית שכרתנו עמו כאומה, לא כיחידים או כקהילות מפורדות – אילו הפנמנו את האמת הזאת, הכל היה נראה אחרת. תחת זאת, אפשרנו למרשיעי ברית לערוך ‘הפרד ומשול’, להשתמש בנו כנגד המתישבים שמסרו נפשם על ישוב הארץ, ובהזדמנות הראשונה עברו להשתמש בציבור הדתי-לאומי כנגד בני הישיבות הקדושות תוך ניצול חולשותיהם וניצול העובדה, שאף אחד לא השכיל להבין, כי המאבק על הארץ והמאבק על דמותה של המדינה ושל האומה – אחד הוא.

האסון שקרה אמור היה לזעזע אותנו ולגרום לנו לערוך חשיבה מחודשת, אך נראה, לדאבוני, כי אנחנו עדיין רחוקים מהפקת הלקחים הנדרשים. כאשר נציגי ציבור חרדים מתיחסים לעסקת חטופים כאילו מדובר ביהודי פרטי שנחטף על-ידי שודדים שדורשים עבורו כופר, ואינם רואים את התמונה האמיתית, ולפיה מדובר כאן במאבק לאומי קיומי, ויותר מכך – במאבק רוחני של א-להי ישראל מול אויביו – סימן הוא, שלא למדנו כלום. כאשר נציגי ציבור חרדים יושבים בקבינט המלחמה ודנים בשאלות העולות מתוך תפיסה חילונית המוכתבת להם על-ידי כל מיני ‘מומחים בטחוניים’ תוך התעלמות הן מהמהלך הא-להי בשיבת ישראל לארצו והן מראיית הנצחונות הצבאיים כמעשה ה’ הגדול – סימן הוא, שהקונספציה חיה ובועטת בתוכנו. כאשר קול היהדות החרדית אינו נשמע כאשר דנים על סיפוח רצועת עזה ושיבה לגוש קטיף, כאשר היה מקום לצפות מיראי ה’ שיכריזו, כי זוהי חובתנו כלפי שמיא, ולא רק סוג של תמריץ כדי שהחמאס יסכים לעסקת חטופים הרסנית עבורנו – סימן הוא, שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד.

גם ברמה הפרקטית, הפוליטית, הנוגעת למה שהורגלנו להתיחס אליו כ’יבנה וחכמיה’ – נראה שלא למדנו דבר. הציבור החרדי אמור היה להפיק את הלקח הפשוט, ולפיו האליטות הישנות יעשו הכל כדי לדכא הן את הזהות היהודית של המדינה והן את אחיזתנו בארץ, ולכן היה מצופה ממנו שיעמוד בראש המאבק כנגד הדיקטטורה השיפוטית. תחת זאת, סברו שיצליחו לקבל חוק גיוס בתמורה לויתור על הרפורמה המשפטית, ובסוף לקינו, שלמנו ואכלנו את הדגים הסרוחים.