עלון התורה והמצוה – בין המצרים ופרשת דברים
עלון בענייני מצוה הלכה מנהג ועיונים בעבודת ה’
Reprinted with permission.
ArtScroll: Getting Cut Off Would Make Anyone Miserable!
Modern Hebrew aside, as far as I can see from a quick glance throughout Scripture, the word “אומלל” means broken (or lowly/weak).
Eicha 2:8:
חשב ד’ להשחית חומת בת ציון נטה קו לא השיב ידו מבלע ויאבל חל וחומה יחדו אמללו. טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה…
Metzudos Yeshaya 17:8 doesn’t say the vine was miserable, but cut off:
אמלל, ענין כריתה כמו ימולל ויבש (ישעיהו ה’).
Rashi Tehillim 6:3 (regarding humans, specifically):
אומלל, נשחת ודל כח (קופנדו”ן בלעז) כמו היהודים האמללים דעזרא (נחמיה ג’).
Malbim there also says it means weak.
And even in “Lashon Chachamim” (Sanhedrin 66a):
ת”ל לא תקלל חרש, באומללים שבעמך הכתוב מדבר.
Yet here is the Yom Kippur Artscroll Machzor p. 678-679, using the modern-Hebrew definition (you may want to enlarge the view):
קדושת ציון: מספד חדש על הקודש ועל המקדש
אבלי ציון וירושלים יקרים,
גם בשנים ‘פשוטות’ שחלפו להם ומקדש הקדש שמם
יום ת”ב – יום קשה הוא
חסרונו של מקדשנו המעיק לאורך השנה כולה
מתנקז לעיצומו של יום זה, וממלא תוגה
אולם
בשנה כזו
בה הלב ציפה ליותר
בה תחושה כי קרובים אנו יותר לבית חיינו – פיעמה בלבבות
ועדיין
שוב התנפץ על הלבבות מחזה האימים
שוב נזעקה שאלת הזוועות
איכה?
איכה רגל זרים אדמת קדש דורכת
ובאו ישמעאלים מבית לפרכת
מקום אשר כהן גדול ירא שם ללכת?
הייתכן?
מצורף מאמר מיוחד לת”ב מאת הגאון רבי יחיאל מאיר שליט”א
וכן בסוף המאמר מצורפים קישורים למאמרים נוספים על החורבן.
ומאמר על ת”ב בחו”ל רח”ל, מהרב חיים לנדו.
מצורף קובץ עם זמני היום לת”ב בשערים.
המעונין להשתתף בהוצאות כיבוד לסיום הצום בשערי הר בית ה’
בשער השבטים יפנה ל- 055-672-5758
בכותל הקטן יפנה ל- 054-856-7504
ובבנין ירושלים ננוחם.
עשרים שנה לגירוש – וחרדים אפי’ לא מהרהרים בתשובה
עשרים שנה לחורבן גוש קטיף – הגיע הזמן לחשבון נפש חרדי פנימי
יום רביעי, ה’ מנחם אב התשפ”ה
אנו עומדים בפני ציון עשרים שנה לאסון הגירוש מגוש קטיף, אסון בקנה-מידה היסטורי, בו ממשלת ישראל החריבה בזדון ישובים יהודים פורחים וגרשו את תושביהם בשל גחמותיו של ראש ממשלה, אשר הזכות היחידה שניתן ללמד עליו היא שבאותה תקופה רמתו הקוגניטיבית הייתה כשל ג’ו ביידן בשלהי כהונתו, אך כנראה לעולם לא נדע את העובדות לאשורן. כך או אחרת, מחובתנו לערוך את חשבון הנפש שלנו – הציבור החרדי – לנוכח העוול הנורא, ויותר מכך – לנוכח האדישות, ההתכחשות, שיתוף הפעולה המחפיר ב’שב ואל תעשה’ וב’קום עשה’, השמחה לאיד שקנתה שביתה בקרב חלקים – אמנם קטנים – מהציבור ושלל תכונות, שהשתיקה יפה להן. אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי… אבינו מלכנו, סלח לנו כי חטאנו!
מה שקרה באותם ימים – לא קרה בחלל ריק. הוא נולד מתוך תפיסה מוטעית, אשר אם לא נשרש אותה מקרבנו – אנו עלולים לשוב על אותם חטאים ככלב השב על קיאו, כסיל שונה באולתו. שורש אותה תפיסה נעוץ בהסתכלות על התורה כעל קובץ חוקים, כעל הרבה עצים בלא יער, כעל אוסף של דינים, שצריך לקיים אותן עד הקצה, אך בלא כל מסגרת אמונית העומדת בשורש אותם דינים. אילו למדנו את התנ”ך והבנו, כי יש כאן מהלך שה’ מוליך אותנו בו, שאנחנו אומה העומדת לפניו, שהתורה נתונה במסגרת ברית שכרתנו עמו כאומה, לא כיחידים או כקהילות מפורדות – אילו הפנמנו את האמת הזאת, הכל היה נראה אחרת. תחת זאת, אפשרנו למרשיעי ברית לערוך ‘הפרד ומשול’, להשתמש בנו כנגד המתישבים שמסרו נפשם על ישוב הארץ, ובהזדמנות הראשונה עברו להשתמש בציבור הדתי-לאומי כנגד בני הישיבות הקדושות תוך ניצול חולשותיהם וניצול העובדה, שאף אחד לא השכיל להבין, כי המאבק על הארץ והמאבק על דמותה של המדינה ושל האומה – אחד הוא.
האסון שקרה אמור היה לזעזע אותנו ולגרום לנו לערוך חשיבה מחודשת, אך נראה, לדאבוני, כי אנחנו עדיין רחוקים מהפקת הלקחים הנדרשים. כאשר נציגי ציבור חרדים מתיחסים לעסקת חטופים כאילו מדובר ביהודי פרטי שנחטף על-ידי שודדים שדורשים עבורו כופר, ואינם רואים את התמונה האמיתית, ולפיה מדובר כאן במאבק לאומי קיומי, ויותר מכך – במאבק רוחני של א-להי ישראל מול אויביו – סימן הוא, שלא למדנו כלום. כאשר נציגי ציבור חרדים יושבים בקבינט המלחמה ודנים בשאלות העולות מתוך תפיסה חילונית המוכתבת להם על-ידי כל מיני ‘מומחים בטחוניים’ תוך התעלמות הן מהמהלך הא-להי בשיבת ישראל לארצו והן מראיית הנצחונות הצבאיים כמעשה ה’ הגדול – סימן הוא, שהקונספציה חיה ובועטת בתוכנו. כאשר קול היהדות החרדית אינו נשמע כאשר דנים על סיפוח רצועת עזה ושיבה לגוש קטיף, כאשר היה מקום לצפות מיראי ה’ שיכריזו, כי זוהי חובתנו כלפי שמיא, ולא רק סוג של תמריץ כדי שהחמאס יסכים לעסקת חטופים הרסנית עבורנו – סימן הוא, שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד.
גם ברמה הפרקטית, הפוליטית, הנוגעת למה שהורגלנו להתיחס אליו כ’יבנה וחכמיה’ – נראה שלא למדנו דבר. הציבור החרדי אמור היה להפיק את הלקח הפשוט, ולפיו האליטות הישנות יעשו הכל כדי לדכא הן את הזהות היהודית של המדינה והן את אחיזתנו בארץ, ולכן היה מצופה ממנו שיעמוד בראש המאבק כנגד הדיקטטורה השיפוטית. תחת זאת, סברו שיצליחו לקבל חוק גיוס בתמורה לויתור על הרפורמה המשפטית, ובסוף לקינו, שלמנו ואכלנו את הדגים הסרוחים.
גוש קטיף יבנה מחדש, עזה תהיה יהודית – זהו כורח ההיסטוריה והיעוד הא-להי. השאלה היא אם אנחנו, קהל יראי ה’ מקרב הציבור החרדי, נשכיל להפיק את הלקחים בזמן ונזכה ליטול חלק פעיל בהבאת הגאולה בעוז, בתפארת ובהדר. אם אכן נבין את תפקידנו, אם אכן נלמד את הלקחים ונעשה את חשבון הנפש הנדרש, נוכל למנוע אסונות גדולים בעתיד!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG
דיו לעבד להיות כרבו! – הגרי”ח זוננפלד על משבר הדיור
הסיפור מוכר דיו, אבל כעת זמנו:
בשנת תר”פ מונה ע”י הממשלה הבריטית נציב עליון לארץ ישראל. הוא היה יהודי במוצאו, ולאחר שמונה ביקש להיפגש עם רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק”ל.
באותה העת התגורר רבי יוסף חיים בדירה קטנה ועלובה בבתי מחסה בעיר העתיקה. תלמידיו ומקורביו הציעו לו שיחליף את דירתו בדירה מכובדת לצורך המפגש החשוב עם הנציב העליון, אך רבי יוסף חיים סירב, בטענה כי לא הוא ביקש להיפגש עם הנציב העליון, אלא הנציב העליון הוא שביקש להיפגש עמו… והוסיף, שאם הם רוצים, יכולים הם להחליף את מפת השולחן לכבודו של האורח החשוב.
ביום המיועד הגיע הנציב העליון לביתו של רבי יוסף חיים מלווה במשלחת חשובה. עם כניסתו לדירת הרב, שהיתה דירת מרתף חשוכה, חציה מתחת לאדמה, שאל את הרב האם לא היה יכול למצוא מקום יותר עמוק באדמה להתגורר בו…
הרב לא השיב ישירות על השאלה, אלא בעדינות הפנה את הנציב העליון לחלון ופתח את הוילון, משם נשקף נוף הר הבית החרב ועליו בית התיפלה המוסלמי. דמעות נשרו מעיניו והתגלגלו על לחיו, והוא אמר: “כל זמן שאלוקי האהוב והיקר לי שוכן בחורבות, ביתי לא צריך להיות טוב יותר”…
תשובת הרב הדהימה את הנציב העליון, וכהלום רעם עזב את דירת הרב בדומיה של יראת כבוד.
(ע”פ אהל משה ו’)