ללא מחבר No Author

NEMUEL: Tribute to the Quiet Heroes

In Praise of Ordinary Jews

THURSDAY, JULY 16, 2015

Years ago my chavrusah walked into the beis medrash one morning looking sad.

“Why the long face?” I asked.

It seems that over Shabbos, my chavrusah’s family had invited over a guest. My chavrusah’s father was very involved with one of the kiruv yeshivas in town and was constantly bringing over the boys for Shabbos meals. These guests usually told very colorful stories about how they became frum, what life was like before they were frum, what life is like now that they are frum.

Every person forges his own personal path back to Yiddishkeit, but this particular Shabbos, their guest gave an interesting twist to his story—one that disturbed my chavursah greatly. Unlike the classic baal teshuvah, this man had grown up in a frum home, actually a frum home in the very same town in which my chavrusah and I grew up, lived and learned, the very same community that housed the baal tesuvah yeshiva in which he was currently enrolled. He went, as we had, to the local yeshiva and had been frum for the first fifteen years or so of his life.

But as he got older he began to veer away from tradition. It began, as it so often does, with minor indiscretions—sleeping through Shacharis, forgetting to bentch—but eventually mushroomed into something much larger. By the time he was old enough to be on his own, he had moved out of his parent’s house, moved away from the religious community, and started to live the life of a full-blown “shaygetz.”

He was interested in the entertainment business and got some work at a radio station. He knew he hit the bigtime when he was hired to work on the most famous—and most degenerate—morning radio program in America. That show introduced him to the depths of depravity. He drank, gambled, took drugs, and became sexually reckless.

“I was as far from Judaism as a person could be. Even farther—because I had once been religious and abandoned it,” he told his hosts.

But then one fateful day, he woke up. He recognized that he had it all, he did it all, he could do it all again, but it wasn’t enough. All the things he thought would bring him happiness, failed to provide that happiness. Worse, he was miserable.

And so he began his journey back. Eventually, he ended up one of the finest young men in the yeshiva , and because of his background, catching up was easy to do. He was even able to tutor and serve as a role model to others, showing them how to learn gemara, how to understand halachah. He was one of the brightest stars of the yeshiva.

Everyone at my friend’s family’s house was amazed and impressed by his story.

Everyone except my chavrusah, that is. He just got depressed. “Here I am,” he told me, “a twenty-something year old yeshiva bochur. I’ve stayed in yeshiva. I listened to my rabbeim. I’ve learned. I’ve behaved. I never went off the derech. Never took a vacation from religion. But nobody is wowed by me. Nobody is impressed. Nobody wants to hear my story. This guy goes off and does every aveirah a person can think of, and comes back to a hero’s welcome. I behaved, and I get nothing.”

“So you feel like Nemuel,” I said,

“Who?” he asked.

“Exactly.”

“Who’s Nemuel?,” he repeated.

“That’s my point,” I said. “From Parshas Pinchas. Nemuel.”

“Who is he?”

Exactly.

Nemuel is listed as one of three sons of Aviram, the grandson of Reuvein, son of Yaakov. Nemuel had two brothers. No doubt, you’ve heard of them: Dasan and Aviram.

Ask any yeshiva bochur—better yet, ask any elementary school yeshiva student—Who are Dasan and Aviram? They will tell you. Terrible people. Awful people. Among the worst Jews in history. Moshe’s nemeses. Always challenging, mocking, threatening Moshe Rabbeinu!

But ask, Who is Nemuel? No one knows.

I picture Nemuel as a fine, if average, Jew, encamped in the midbar with the rest of his sheivet, listening attentively whenever Moshe Rabbeinu addresses the people, doing the mitzvos, studying Torah, collecting his mohn, observing the Shabbos.

And yet no one’s heard of him. Sure, the neighbors were aware that he had two shady, good-for-nothing brothers. Perhaps it made shidduchim more difficult for Nemuel’s daughters. Perhaps Nemuel had to work extra hard on his middos and be meticulous in his observance so that no one would think he was “one of them.” Nemuel was no doubt embarrassed by his brothers’ behavior. Maybe he tried to speak to them about it once or twice, to no effect. For Nemuel, life went on. He did the best he could. He struggled just to be “average.”

Continue reading…

From Lulei Demistafina, here.

ראש ישיבת הסדר הרב דוד פנדל מתנצל על שהשמיד את תלמידיו בצבא

די לכפיה חילונית

לא נלך כצאן לטבח – לצבא עם אג’נדה של כפיה חילונית. נדרוש אווירה שמתאימה לבחור בן-תורה. תגובה לרב חיים נבון

הרב דוד פנדל
ג’ בתמוז תשפ”ד  9.07.24, 7:52
הרב חיים נבון הרב דוד פנדל
אני מוחה על דברים שכתב הרב חיים נבון במאמרו ‘קבוצת סיכון’ ב’מקור ראשון’ בשבת האחרונה.

הרב כתב “אינני מכיר הוראה הלכתית לוותר על ערכים קדושים וחשובים כדי להימנע מכל סיכון”. סליחה אבל אני לא צריך הוראה כי זה פשוט מסברא.

הרב ממשיך וכותב: “אם חרדים רבים מתירים לעצמם משום מה סיכון בעישון…קל וחומר שהם צריכים להסתכן בשירות בגולני”. שוב סליחה, אבל ממש לא הבנתי את הקל וחומר.

הרב ממשיך להרגיע: “זה קורה בכל העולם…מחקרים מלמדים שרק שני שליש מהמורמונים ממשיכים בדרך אבותיהם. זה לא מנחם, אלא מלמד שמדובר בתופעה אוניברסלית”. סליחה שוב, אבל מה ענין דת אמת עם סגולה זרע קודש בני נביאים למורמונים?

במקום להכות על חטא ביחד כציבור ולהודות שבמשך שנים בעבר שלחנו את הבנים להתאבדות (!) המונית. זה נשמע קיצוני אבל חז”ל אמרו את זה לפני – “גדול המחטיאו יותר מן ההורגו”.

מי פסק לנו שאפשר לשלוח את בנינו לתוך אווירה חילונית ש”מה יעשה הבן ולא יחטא”? מי לקח אחריות על שליחת בנים במשך הרבה שנים (כיום המצב הרבה יותר טוב) לאווירה מעורבת חילונית ש”מה שאצלם אהבה אצלנו זה כרת”, כשההורמונים עובדים שעות נוספות, כשהם מיעוט מסכני ופגיע? זאת כשחז”ל הדריכו אותנו ואנחנו מתפללים לא להביאנו לידי ניסיון וביזיון.

מי עודד במצפון נקי גיוס לסיירת מטכ”ל או שייטת 13 כשאחוזי חילון היו גבוהים מאוד? אני זוכר חיילים שחזרו בתביעה ובבכי ותהו איך אני כראש ישיבת הסדר, לא אכפת לי לשלוח למודיעין, כשלפעמים יש חיכוך רציני עם בנות ועם חילון. שאלו מדוע לא התרענו מניסיונות קשים מאוד.

אולי גם אנחנו צריכים לבחון את עצמנו אם נכנענו לכפיה חילונית סמויה באונס כשנכנסנו ביודעין בחוסר אחריות?

אם היו אומרים לי ש-25% מבחורים מתחת לגיל 25 עם רישיון נהיגה נהרגים בתאונות הייתי אוסר מיד על הבן שלי לנהוג והייתי עושה הכל לקחת ממנו את הרישיון. האם באמת אנו מודעים מספיק לטרגדיה שבחילון לחומרת איסורי כרת ל”ע? האם הזהרנו את הבנים? האם הכנו אותם מספיק? האם סיפרנו להם שהיו יושבים פעם שבעה על בחור של”ע יצא לתרבות רעה? הרב סדן הכניס את השואל (“האם אנחנו לא מפחדים מסכנה רוחנית לבן כשהם בצבא?”) לחדר הנצחה של הקדושים שמסרו נפשם ואמר שיש סכנות אחרות.

הרב סדן, הסכנות האלו הן גופא המצווה, אבל המחטיא גדול יותר והחילון הוא ממש לא גזירת גורל. אני בטוח שגם הרב סדן יודע את זה וחרד מזה.

לא נלך כצאן לטבח – לצבא עם אג’נדה של כפיה חילונית. נדרוש אווירה שמתאימה לבחור בן-תורה. אמנם המצב היום הרבה יותר טוב אך החרדים שמתגייסים צריכים להיות בטוחים שמי שמתגייס חרדי – חוזר חרדי.

איזה חלום זה להקים ישיבות הסדר חרדיות בכל עיר ולהציב סטנדרטים של תורה וטהרה ושהחוויה הצבאית תהיה מתוך מחנה קדוש.

הדברים שנכתבו נשמעים קיצוניים אבל הם נכתבים בכאב ובתקווה. הצבא צריך להתרגל “שלא עוד” – נגמרו הימים שאנו לא זהירים ונכנעים לכפיה חילונית. יש לנו מאות רבות של חיילים שמשרתים בעוז ובגבורה ובעז”ה ימים גדולים לפנינו של שיתוף פעולה ונשיאה בעול יחד עם כלל ישראל עם אחדות ושותפות בזכות הענקית למצווה החביבה עד מאוד וחלום כל הדורות – לשרת בצבא ההגה לישראל.

מאתר ערוץ שבע, כאן.

I Think This Is Quite Likely…

Talmud Manuscript Copyist’s Sick Acrostic Burn Of Teacher Ruined By Print Edition

What other brilliant or scathing pranks by manuscript copyists are forever lost?

Venice, April 20 – The painstaking work of a disgruntled disciple tasked with reproducing an additional page of ancient lore was lost to history today when a publishing house reformatted his content in a way that removed the insults he had embedded in the initial letters of each line on the parchment.

An anonymous copyist toiled for most of an afternoon to plan the layout of a page from the Babylonian Talmud’s Tractate Sotah during the thirteenth century in one of the flourishing Jewish communities of Alsace: his calibrated the letter sizes and word spacing on the vellum with his quill and ink to arrange them to spell out “Asher Ben David Is A Git With Foul Odor” in the Aramaic and Hebrew text, referring to the man who assigned him the work. However, the printing house workers, unaware of the import of the subversive formatting, condensed several manuscript sheets’ worth of text into a single side of a page and instituted new line breaks to fit it such that the acrostic insult disappeared, effectively forever.

None of the three men working on the printing press – not the copy arranger, nor the man who reviewed his work before pressing, nor the one who scanned the printed page one more time to catch any possible errors before pressing more copies – picked up on the barb, which analysts believe the unknown, youthful manuscript copyist showed to a maximum of one other person before the page got rolled up and stowed with other copies. Most of the other pages in the collection wound up confiscated by French government officials a year later and burned publicly with 24 wagonloads of other priceless Talmud manuscripts.

Scholars acknowledged it will remain forever a mystery which and how many acrostic insults those precious manuscripts contained. “Aside from the loss of all that lore – the printing press didn’t reach Europe for another two centuries,” explained Professor of Jewish History Joshua Karlip of Yeshiva University. “We have no idea what irreplaceable works disappeared in that conflagration. Also, what other brilliant or scathing pranks by manuscript copyists are forever lost. Did other disciples feel the same way about Asher Ben David? Who was he? Did his mother really wear chain-mail boots?”

“What other gems still exist in the manuscripts we still have at our fingertips?” he continued. “There’s a master’s degree, perhaps a doctorate, waiting for whoever deciphers such barbs.”

“It could be the new Bible Codes.”

From PreOcccupied Territory, here.