החזון איש מתאר פוליטיקאי חרדי מצוי

אמונה ובטחון חזון איש פרק א’ סימן י”ג:

שרש תיקון המדות הוא סור מרע, ונוח לו לאדם לקיים עשה טוב, אבל מן הקושי הוא לקיים סור מרע. יש מן האישים שהם עומדים הכן למסור שארית כחם לטובת זולתם ליחיד ולציבור והם קפדנים ביותר, וכאשר פגע בהם אדם בדיבורו הקל, הם מתקצפים קצף חדל מעצור, וידיהם קלות לחלק מהלומות רצח, ואוי לו למי שפגע בהם.

אי אפשר לרחש כבוד שבח ותהלה לעוסק בצרכי ציבור הלזה, אחרי שזה הגבר לא עמל על תיקון מדותיו, ועמקנותו טבעית, שאהובה לו היצירה הנעשית על ידו, ועל הרוב נעימה לו ההערצה הקוננת בלב כל מכיריו, ואמנם הבריות נהנין ממנו, ואמנם הוא מהולל ומשובח בבחינת התהלה והשבח הניתן לחפץ הסגולה והוא נכס יקר ערך, אבל מהלל איש בשכלו, וזה תגמול החכם שעמל בשלימת הנפש על נטיות רוחו בטבעו, לא יתהלל בו גבר על תנועותיו הטבעיות.

‘There Is No Accounting for Taste’

This relates to (although it doesn’t exhaust) the central point we keep harping on – אין טעם ברצון. (This doesn’t just mean we are often (at least) far less repelled by our own bodily functions.)

As the saying goes:

One man’s meat is another man’s poison.

“There’s no accounting for taste” (or the Latin: De gustibus non est disputandum) refers to only mannerisms (or דעות in ‘Talmudese’), whereas the Is\Ought (and especially אין טעם ברצון) distinction refers to all human behaviors, bar none.

Also, see Chazal’s analogy in Nedarim 20b:

כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו וכן דג הבא מבית הצייד.

Only One Thing Stayed the Same: The Taxes…

Bereishis 47:26:

וישם אתה יוסף לחק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחמש רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה.

Think about it. Egypt was devastated by the Plagues. The king and\or most of his servants drowned in the sea, while their families at home experienced fires. According to historians, Egypt didn’t regain its place as a regional power for centuries.

But the taxes didn’t change a bit.

See more here: How to Visualize Eternity