העורך Editor

Thanks to the dear reader who sent this in!

Although information does not directly lead to Fear of Heaven, it does lead directly to wealth (unless others share the same knowledge, of course).

ועקר חסרון הפרנסה הוא מחמת חסרון העצה, כי כל הפרנסה באה בנקל כשיודעין לתת עצה לנפשו, וכמו שכתוב, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ותרגומו ארי הוא יהיב לך עיטה למקני נכסין, כי בודאי בכל עת ובכל זמן יש סחורה ומשא ומתן שבו ירויח בודאי, לפעמים בחטים דיקא ולפעמים בחלב ושעוה, ולפעמים ביי”ש וכיוצא בזה בשארי סחורות, רק שאין אדם יודע במה משתכר, ואם היה האדם יודע באמת איזה סחורה צריכין עכשו לסחר בודאי היה לו פרנסה ועשירות גדול תמיד, וזה דבר פשוט ומבאר (ועין מזה במקום אחר בהלכות מקח וממכר ד’), נמצא שעקר חסרון הפרנסה מחמת חסרון העצה ומחמת זה צריכין לסבל טלטולים ודרכים…

(ליקוטי הלכות תחומין ה’ ט’)

No, I don’t think this is “trivially true” in an age of ever-cheaper information.

We have, in fact, two kinds of morality side by side: one which we preach but do not practice, and another which we practice but seldom preach.

Bertrand Russel

We owe our bitterest intellectual foes some gratitude for drawing existing problems into sharper relief.

Take Brisk, for example. The “formalism“, the rejection of the mind, the contempt for halachic analysis, disregard for realia, and status quo biases, all existed earlier to some degree. But Brisk (and others, too) made it all of a piece, so the problem is now easier to attack, and easier to counter with its diametric opposite.

Mussar and Chassidus both helped crystalize the “unconstrained vision” of humanity and its concomitant antinomianism. Which birthed Leibowitz and the Chazon Ish, lehavdil.

Rabbi Yisrael Rosen of Machon Tzomet enabled Morenu Rabbi Yitzchak Brand’s oeuvre against worthless legal fictions as a foil.

And so on.

Here is Murray Rothbard saying the same in the economic realm:

It is the fashionable belief that an idea is wrong in proportion to its “extremism” and right in proportion as it is a chaotic muddle of contradictory doctrines. To the professional middle-of-the-roader, a species that is always found in abundance, the demagogue invariably comes as a nasty shock. For it is one of the most admirable qualities of the demagogue that he forces men to think, some for the first time in their lives. Out of the muddle of current ideas, both fashionable and unfashionable, he extracts some and pushes them to their logical conclusions, i.e. “to extremes.” He thereby forces people either to reject their loosely held views as unsound, or to find them sound and to pursue them to their logical consequences. Far from being an irrational force, then, the silliest of demagogues is a great servant of Reason, even when he is mostly in the wrong.

A typical example is the inflationist demagogue: the “monetary crank.” The vast majority of respectable economists have always scoffed at the crank without realizing that they are not really able to answer his arguments. For what the crank has done is to take the inflationism that lies at the core of fashionable economics and push it to its logical conclusion. He asks; “If it is good to have an inflation of money of 10 percent per year, why isn’t at still better to double the money supply every year?” Only a few economists have realized that in order to answer the crank reasonably instead of by ridicule, it is necessary to purge fashionable economics of its inflationist foundations.

Demagogues probably first fell into disrepute in the 19th century, when most of them were socialists. But their conservative opposition, as is typical of conservatives in every age, never came to grips with the logic of the demagogues’ position. Instead, they contented themselves with attacking the emotionalism and extremism of the upstarts. Their logic unassailed, the socialist demagogues triumphed, as argument always will conquer pure prejudice in the long run. For it seemed as if the socialists had reason on their side.

See the rest of it here.

Well, there.

Now I paid my due respect, my intellectual enemies should do the right thing, and all stop saying the wrong thing, already!

די כבר!

ספר חרדים פרק נ”ט, “מצות ישוב ארץ ישראל”:

וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחלת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה שנאמר (תהלים קו, כד) וימאסו בארץ חמדה, ובפדיון נפשנו מהרה יהלה כתיב (שם קב, טו) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, ושם נאמר (יד) אתה תקום תרחם ציון, ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר’ קהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחילת השירה, ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו’, כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ר”ח בשמחה רבה ומתחננים לאל שאל יגרשנו מעליה. גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם כך בחר בא”י ויחד אותה להם ואין נקראין גוי אחד אלא עמה שכך פירש רשב”י על מקרא שכתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומצינו במדרש שהקב”ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל ויראנה ויחזור ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור ללכת לארץ ישראל עד חמש שנים ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת והוא אמר זה הפסוק (שם נה, ז) מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה, מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ, והיה תאב, ומשהורשה, כתיב וילך אברם כאשר דבר אליו ה’, וקודם בואו אל הארץ לא היה משתוקק אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ, אז נכסוף נכסף, וממנו נלמד לדורות אנחנו יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו אע”פ שיושביה בצער, על מנת כך נהיה שמחין ביסורין.

וזהו טעם סמיכת פרשת עמלק וביאת ארץ ישראל בפרשת כי תבא, כמו שאמרו ז”ל ג’ מתנות נתן הקב”ה לישראל ולא נתנן אלא על ידי יסורין, ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא, וכי היכי דבביאה ראשונה בא עמלק הכא נמי בקיבוץ גליות כשרוצים לבא לא”י עמלק מזדמן להם בדרך וכאשר עינינו רואות היום תמיד, ירא ה’ וישפוט.

והתחיל בתיבת והיה, הוא אחד משנים עשר צירופין של השם הקדוש, רמז כי הדר בארץ ישראל דבק בה’ הפך הדר בחו”ל, היינו הישראל שדומה למי שאין לו אלוה, ונקט צרוף זה רמז למה שאז”ל כל מקום שנאמר והיה לשון שמחה הוא.

וכתב רמב”ן במנין תרי”ג מצות ישיבת א”י כל עת ורגע שהאדם בא”י הוא מקיים המצוה זו, וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה הגדולה בה כדכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה, אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה וגם צריך להיות ירא וחרד כדכתב רשב”י כל פקודא דלאו איהו ברחימו ודחילו לאו פקודא היא לכך אמרו באבות דרבי נתן הוי שש וחרד על המצות.

והנה תיבת והיה אצל מצות ישיבת א”י רמז לשמחת המצוה, וסמיכות הפרשה לעמלק רמז לחרדה במצוה מהרצועה התלויה באויר, ויסורין של א”י הן מן האומות מ”ה הן מן החולאים, מזבח כפרה הם, כדבר שנאמר (ישעיה לג, כד) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. וזה רמוז גם כן בפסוק זה בסופי תיבות והיה כי תבא אלא הארץ אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה, נכ”ה, והוא לשון מנכה לו מן הדמים, וכדפרש”י בפסוק אולי אוכל נכה בו, ופירוש הענין, שעל ידי קצרות שבא”י מתנכים ומתמעטים העונות והעם היושב בה נשוא עון, יכתיב וכפר אדמתו עמו. ודוקא בעונות קלים ששבים ומתחרטים עליהם ויסורין אלו ממרקין, ובעת מותו של אדם הולך נכוחו לגן עדן.

אבל הבאים לא”י ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות ומרזחים, עליהם הכתוב אומר (ירמיה ב, ז) ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, וכתיב (ישעיה א, יב) כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ולא יעלה על לבם שאחרי מותם ישארו בא”י, אלא במותם יגרשום חוצה ככלבים. וזה לשון פרקי רבי אליעזר פרק ל”ד, וכל הרשעים בא”י נפשותם נשלכות לחוצה לארץ שנאמר (שמו”א כה, ט) ואת נפשך אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אוחז בכנפות הארץ ומנער אותה מכל טומאה ומשליכן לחוצה לארץ, שנאמר (איוב לח, יג) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה.

וכתב הרמב”ן (בפרשת אחרי מות) שהזכיר הכתוב בעריות ותטמא הארץ ואפקוד עונה, אע”פ שהעריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, מכל מקום עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה’. וכן שנו בסיפרא ולא תקיא הארץ אתכם, ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה. והנה הכותיים לא היו ענושים בארצם, ובבואם בארץ ה’ ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממתים אותם. לכן כל אדם יחרד בבואו אל ארץ ישראל להיוח ירא שמים כפל כפלים ממה שהוא בחוצה לארץ, וידע כי בבית המלך הוא יושב.