העורך Editor

כידוע, אחת הסיבות להתנגדות לחסידים היתה שינוי הנוסחאות ושינוי המנהגים.

לגבי שינוי המנהגים איני חושב שכיום יש זכות לאיש מהצבור הליטאי הקלאסי להביע דעה נגד החסידים, שכן החסידים שמרו על המנהגים לא פחות ממה ששומרים עליהם הליטאים בימינו. זאת ועוד, נדמה שאצל החסידים היה מין עיקרון מדור מסוים (עכ”פ כך המציאות בפועל) שלא לשנות. מסיבה זו, ניתן למצא כמעט בכל חסידות מנהגים ישנים מאד שנהוגים היו גם באשכנז. לעיתים אף מדובר במנהגים שהתבטלו ברוב הקהילות.

וכעת לענין שינוי נוסח התפילה.

הבה נתעלם מ”סיפורי הסבתות” אודות “מניין תיבות” מדוקדק (יתכן שאמנם נאמרו דברים מסוימים כסימן לזכור את הנוסח או מטרה אחרת). כל מי שמנסה קצת להתחקות אחרי “הנוסח המדויק” של אנשי כנסת הגדולה, מגיע למסקנה אחת ויחידה: אין לנו נוסח כזה כי מעולם לא היה נוסח כזה. בפרט אם נתייחס לכלל של “לשון חכמים לחוד”, הרי סגנון שנהג בזמן אנשי כנסת הגדולה לא יישאר כצורתו אלף שנים מאוחר יותר.

מבית מדרש מסוים יצאו “מסורות קדומות” כביכול על נוסח התפילה המדויק ביותר, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. בעיות מסוימות שלא עלו בקנה אחד עם הקביעות האלו באו על פתרונן דווקא באותו בית מדרש, ע”פ אותו עקרון. לדוגמא: הגאונים כבר נחלקו לגבי אמירת ‘זכרנו’ ו’מי כמוך’. אחרי הכל, לא קל היה לבטל נוסחאות באשכנז. אז מה עושים? גם ל’זכרנו’ ו’מי כמוך’, ‘וכתוב’ ו’בספר חיים’ נמצא מניין תיבות מדויק…

אצל הספרדים מניין התיבות לא שיחק תפקיד חשוב, ובכל זאת, ניתן למצא גם שם “עניינים” מהסוג הזה. מזמן התפשטות הקבלה הספרדית, אנו מוצאים גם אצל הספרדים רמזים על מניין התיבות, וכדו’.

מה היה הנוסח באשכנז לפני חסידי אשכנז? משהו שמורכב בעיקר מנוסח ארץ ישראל ומעורב בו נוסח בני בבל. נוסח זה התמיד גם אח”כ (עם שיפוצים קלים, כפי הנראה), אלא שנקבעו בו מסמרות על ידי חסידי אשכנז.

מה ההבדל בין קביעת נוסח מסוים וקבוע אותו אסור לשנות (יתרה מזאת, ניתן למצא קללות ואזהרות חריפות מאד למי שיעז לשנות משהו ממנו) והוא בעצמו תוצרת של שינויים קלים, לבין קביעת נוסח קבוע המעורבב מנוסח אשכנזי וספרדי?

גם הנוסח החסידי אינו אחיד   ̶ שלא לדבר על בדיחות של ממש שניתן למצא בחסידויות מסוימות (למשל, “חננו מאתך חכמה בינה ודעת דעה בינה והשכל”, וכיו”ב). אבל בסך הכל, מה הבעיה להתפלל בנוסח הזה אם זה עושה למישהו “טוב על הנשמה”, והוא בטוח שזהו הנוסח שנקבע על ידי הבעש”ט שקבלו בחלום מהאר”י שקבלו בחלום מהרמב”ן שקבלו בחלום מרשב”י שקבלו בחלום מאחיה השילוני?

(מאת החפץ בעילום שמו)

Here is an excerpt:

When we hear the reading of Sh’qalim, we have to ask ourselves, why is there no public organization that collects the Sh’qalim? How can we establish one?

The fact remains that even once the Temple was destroyed and there was no longer a commandment to contribute to it, the sages maintained the practice of publicly announcing the obligation to give, and this perhaps also explains why the tractate of the Yerushalmi found its way into the Bavli: study leads to practice, and this tractate is full of ideally-practical applications. We may not have put them into practice last year, but this year there should be nothing to stop us.

I would even argue that this year, more than any other, when we have experienced three-rounds of useless national elections and society has been overwhelmed by the threat of plague, we should form an official Temple trust for the collection of actual half-sh’qalim, because of what we read in the very first verse of Sh’qalim:

כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם

When you take the sum of the children of Israel according to their numbers, then every man shall give his life’s ransom unto the Lord when you number them, and there shall be no plague among them when you number them.

Find the rest of the article here…

One of our readers complained about finding the latest Kedushas Tzion newsletter he distributed now strewn underfoot, torn to shreds.

Well, Rabbi Aaron Katzenellenboigen, co-founder of Neturei Karta with Rabbi Amram Blau, used to say: When I see one of my broadside sheets untorn, I regret losing the printing costs. If my content didn’t offend anyone enough to rip it, I haven’t made a mark!

שיטה מקובצת בבא קמא פ”ז א’ בשם הרב המאירי ז”ל בענין “גדול המצווה ועושה”:

במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינו דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנה על עצמו מצוה.