העורך Editor

ציטוט מתוך כתבה באתר כל הזמן:

הגרעי”ש היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובתחילת שנת תר”ל החליט כי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. כי “כאשר העיר ה’ את רוחי לעלות לציון… ואני יכולתי אז לישב ברומו של עולם, להיות רב ורבי במרומי קרת, אך היה כמו פקודה מן השמים, ונסעתי”…

בעידודו של חמיו שהבטיח לו להמשיך ולתמוך בו אף אחרי עלייתו ארצה, ואף קבע לו שישה פלורין לשבוע לקיום משפחתו בירושלים. התחיל הגרעי”ש בהכנות לעלות לארץ ישראל.

תלאות רבות עברו עליו בדרך. כשיצא לדרך לא היה בידו סכום מספיק כדי לממן את הנסיעה ועל-כן הוא עבר בדרכו לבקר אצל כמה קהילות יהודיות ברחבי הונגריה כדי שהללו יסייעו בידו להגשים את חלומו. להפתעתו, לא די שאותן קהילות לא סייעו בידו, הם אף לחצו עליו ועל בני משפחתו וניסו להניאו מכוונתו.

כשהגיע לקהילת סיגעט ונודע לאדמו”ר בעל ה”ייטב-לב” כי בכוונתו של הגרעי”ש לעלות לארץ ישראל, מיהר האדמו”ר לקרוא לו ולנסות לשכנעו לנטוש את החלום. משראה האדמו”ר כי בדברים בלבד לא ניתן להשפיע עליו הוא פרסם כרוז כי מי שיסייע בידי הגרעי”ש לעלות לארץ ישראל הריהו כמסייע בידי עוברי עבירה. כותב הגרעי”ש: “ואז לקחתי את דרכי לארץ ישראל. בדרך באו עלי אנשים עם בקשות ופדיונות ועזרו לי עד אשר באתי לסיגעט אל הגאון בעל ייטב לב, והוא הרעיש עולמות כנגדי שלא אעלה. מה חסר לו, אם רוצה רבנות – אני אתן לו כרצונו. וכאשר שמע כי לא אשמע לקולו נתן פקודה מי שמחזיק אותי ליסע לא”י, כאילו מחזק עובר עבירה”.

בעקבות דברים אלו נאלץ הגרעי”ש לברוח מהעיר סיגעט ולנדוד אצל קהילות שונות בהונגריה. כשהגיע לקהילת בעטלאן הפצירו בו אנשי הקהילה לקבל על עצמו משרת רבנות בעירם, ובאו אליו על מנת שיסכים לכתוב ולחתום אתם על כתב מינוי רבני, אך הוא ענה להם בנחרצות: “כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת היא ארץ ישראל אשר לא אוכל לביישה”.

בין לבין כבר הספיקו האדמו”ר בעל ה”ייטב לב” ואנשי הקהילות השונות לשלוח טלגרמה דחופה לחמיו של הגרעי”ש, והלה השתכנע ושלח לחתנו כי הוא מבקש ממנו שיחזור תיכף לעיר קולמייא. הגרעי”ש חזר לקולמייא בפחי-נפש, ואולם החלום לעלות לארץ ישראל לא עזב אותו אף לרגע.

תקופה קצרה לאחר שחזר אל בית חמיו בקולמייא התחרט חמיו והחל ללחוץ עליו כי ייסע לארץ ישראל. חמיו סיפר כי חלומות רעים פוקדים אותו, והוא היה בא אל חותנו הגרעי”ש כפעם בפעם לפנות בוקר וצועק לו בחלונו: “תיסע לארץ ישראל כי אין לי מנוחה בלילה”. כך מתאר זאת הגרעי”ש: “אמרתי לחמי: כבר אני אומר כן לבעל החלום שלי להניח אותי, כי אם לדבר עמו את כל, ונוכחת. וכך היה. מדי פעם לפעם בא מו”ח לבוקר אור אל חלוני וצעק אלי: תיסע לא”י כי אין לי מנוח בלילות”.

המשך לקרוא כאן…

Sent by a reader:

מתוך מכתבו של הרב אליהו מאיר בלאך זצ”ל מיום א‘ פרשת בחקתי [י“ג אייר] תשי“ד לפ“ק:

…

3. ההשתתפות עם המזרחי באופן שאגו“י חופשית להוציא לפועל את השקפותיה הוכרה לדבר נכון ע“י הקמת החזית הדתית, ושאגודת ישראל נכונה מיד לחדשה. אמנם ידעתי כי מחולקים אנחנו עם המזרחי בעיקרי אמונה, ובשום אופן אין דעותינו מכוונות, ומזה יוצא כמובן כי גם במעשינו והנהגותינו אנחנו מחולקים; אך אע“פ כן ישנם עניינים רבים שיכולים אנחנו לעשותם ביחד, ולחזק ע“י זה את כוחה של היהדות החרדית והשפעתה על חיי העם.

…בכלל, כבר הבעתי את השקפתי כי הרבה איבדנו ע“י זה שנמנענו מלהכיר בדברים נכונים, בשביל שהחופשים ומשמשיהם המזרחיים דוגלים בהם כדי לחזק ע“י זה את דעותיהם הכוזבות. לדעתי לא מצאו השקפותינו הד בלבות הקהל הרחב לא בשביל עמדתנו הנכונה נגד הדעות הכוזבות – אלא בשביל עמדתנו השלילית נגד הדברים הנכונים, כמו לימוד התנ“ך, לשון הקודש וארץ ישראל. הקהל אינו יכול להבין את חששותינו. ואדרבה, כשאנו מדגישים את עמדתנו החיובית להקורטוב של אמת אשר ביד החופשים, ולוחמים נגד השקר שלהם, יבין הקהל אותנו.

מקור: כתבה בשם “שני מכתבים בעניין היחס ליום העצמאות: רא“מ בלוך ור“י הוטנר זצ“ל” מאת הרב יואל קטן, קובץ המעייו גיליון 221, ניסן תשע“ז עמ’ 4

[א”ה, יש סעיף המשך שם, אבל אולי קאי דוקא על הרישא.]

Quoting “The Gandhi Nobody Knows” by Richard Grenier:

I should not be surprised if Gandhi’s greatest real humanitarian achievement was an improvement in the treatment of Untouchables—an area where his efforts were not only assiduous, but actually bore fruit. In this, of course, he ranks well behind the British, who abolished suttee—over ferocious Hindu opposition—in 1829. The ritual immolation by fire of widows on their husbands’ funeral pyres, suttee had the full sanction of the Hindu religion, although it might perhaps be wrong to overrate its importance. Scholars remind us that it was never universal, only “usual.” And there was, after all, a rather extensive range of choice. In southern India the widow was flung into her husband’s fire-pit. In the valley of the Ganges she was placed on the pyre when it was already aflame. In western India, she supported the head of the corpse with her right hand, while, torch in her left, she was allowed the honor of setting the whole thing on fire herself. In the north, where perhaps women were more impious, the widow’s body was constrained on the burning pyre by long poles pressed down by her relatives, just in case, screaming in terror and choking and burning to death, she might forget her dharma…

Read the rest here…

This is a long article later made into a short book: “The Gandhi Nobody Knows” (Long Article => Short Book is possibly my favorite genre), a dazzling and definitive de-bamboozling, deprogramming and demystifying of Mohandas [don’t use the Avoda Zara title of “Mahatma”!] Gandhi, and Hinduism generally (although overstated and unfair on some points).

Related article here…

The right way…

See the minute-long guide by Canadian Prepper on YouTube here…