העורך Editor

ז”ל מדרש תהלים פרק ד’:

רבים אומרים לנפשי. אלו אומות העכו”ם שאומרים לישראל, מי יתן לנו להתערב עם ישראל בטובות של עולם הבא. וישראל אומרים להם, בכמה צרות ובכמה שעבודין ובכמה הריגות מסרנו עצמנו על קדושת השם ואתם באים לשוף אותה מן העקב. נסה עלינו אור פניך ה’. ר’ הונא בשם ר’ אחא אמר, לאותו הקלע אנן מצפין, שנאמר (ישעיה מט, כב) הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי. א”ר יוחנן, אמרו ישראל לפני הקב”ה, אין לנו אלא הארת פניך, שנאמר (תהלים פ, כ) אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה.

נתתה שמחה בלבי. אמרו ישראל, אומות עכו”ם על ידי שעשו ז’ מצוות השפעת להם שלוה בעולם הזה במתן שכרן, אנו שנצטוינו על שש מאות ושלש עשרה מצוות, על אחת כמה וכמה שתשפיע לנו טובות לעולם הבא. לפיכך כשאנו רואים שלותם של אומות העכו”ם אנו שמחים. הוי אומר, נתתה שמחה בלבי. ר’ יהושע בן לוי אמר, משל למלך אחד שעשה סעודה והכניס את האורחים והושיבן על פתח פלטרין ורואין את הכלבים שיוצאין ובפיהן פסיונים וראשי פטומות וראשי עגלים, התחילו אומרים מה הכלבים יש להן כך, סעודה עצמה שהיא מתוקנת לנו על אחת כמה וכמה. ואומות העכו”ם נמשלו ככלבים, שנאמר (ישעיה נו, יא) והכלבים עזי נפש. והם בשלוה בעולם הזה, ישראל לעתיד לבא לא כל שכן. הוי נתתה שמחה בלבי.

אגב, ילקוט תהלים (שם, רמז תרכ”ח) מצונזר כאילו הרשעים נמשלו לכלבים, ולא הגוים, כמו שהוא האמת.

For those who desire to deceive themselves by frivolous and vapid speculation, I offer a closer comparison. Instead of comparing Trump to Cyrus (for opening an embassy in the capital, or in vain hope he’ll “allow” rebuilding the Temple), with the current military occupation of the Holy Land by the U.S. after being invited in by the faithless satrap, Trump seems more like Ben Hadad to me (if only Asa and Ba’asha will forgive the comparison). Will the empire only steal our Aza, or will they take it all?!

See Divrei Hayamim II, chap. 16.

Send in your best gematriyos, roshei teivos, dreams…

יש ספרון טבלאות לימוד עם הקדמה קצרה של ר’ יעקב עדס בשם “חשבונו של עולם”. א”י אם הוא המסדר ומביא לבית הדפוס, אבל מסתמא אנשיו יודעים כיצד להשיג את החוברת.

הנה הכריכה:

Download (PDF, 383KB)

והנה דף לדוגמה:

Download (PDF, 103KB)

Reprinted with assumed permission.

An effective excerpt illustrates:

This task was very simple as well as very hard. In every course, at every level, every semester—in every single class, multiple times every week—I taught close reading.

Let’s start by looking at the text in front of us and pointing to something very small: a single word, or punctuation mark, or even something that’s not there, a gap. Tell me, I would ask as we sat down and opened our books, what is one detail that you noticed? What snagged you? Where were you surprised? At the beginning of every semester, my students would be confused by these questions. They were smart, hardworking young people, and they very much wanted to get the answer right. They pointed to themes, identified genres and symbols, and gestured toward historical contexts.

Okay, I would respond, but now point to a detail, one that’s really on the page and small enough to fit under your finger. I sat, and smiled a little, and waited with the conviction that I wouldn’t be disappointed. And then, reliably, every time, a transformation that seemed like magic. It took a few weeks, sometimes, and it always took courage—from them more than me, but from me too—and then, one student and then another and then everyone, would point to the page in front of them. But really they would point to something in themselves: I noticed this. . . . I noticed it. And then they would suddenly lift off into an idea, climbing, striding, soaring, as in Gerald Manley Hopkins’s “The Windhover.”

Sometimes I would still say an even smaller detail, please, but increasingly as the weeks went on, I would say yes, and now tell me, how should we understand that? How would the poem be different if it were different? What work is that detail doing? Then they offered arguments—as if with a gasp like they were surfacing after holding their breath underwater, astonished at having done it.

Read the rest here...