בענין קריאת ההגדה בשבת הגדול
ז”ל ש”ע אורח חיים סימן ת”ל, שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו. הגה, והמנהג לומר במנחה ההגדה, מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו; ופוסקים לומר ברכי נפשי (מנהגים), עכ”ל.
וביאור הגר”א כתב “אבל הוא דבר שאינו”, והביא מכילתא: “והגדת לבנך”, יכול מראש החודש – תלמוד לומר “ביום ההוא”. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום – תלמוד לומר “בעבור זה”, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ובפסקי הגר”א סיכם זאת כך: “אין לומר ההגדה כו'”, וכ”כ במעשה רב, הובא בביאור הלכה ד”ה במנחה, “ובשם הגר”א כתבו שלא היה נוהג בזה משום דאיתא בהגדה יכול מבעוד יום וכו'”, ע”כ, ולא הכריע.
ולא הבנתי דיוק הגר”א, כי פשט מאמר חז”ל כמו “ולא יעבור” דפורים, שהמקיים מצות היום בימים אחרים לא יצא ידי חובתו. וה”נ הכא, בלא מצה ומרור ובלא זמנו לא יצא אלא יחזור ויספר. ושמעתי שכן הבין גם המהר”ל. ולא מסתברא שאסרו איסר על זכירת יציאת מצרים דרך סיפור כולי שתא, ואף תפילין בלילה מחלוקת, ע”ש. הגע עצמך, האיך מקיימין מעתה עם הארץ וגרים דין ל’ יום קודם לחג, כמ”ש בסימן תכ”ט? וכן צריך שתהא שגורה בפיו, או”ח סימן ק’. והרב יהודה טשזנר הביא מנהג זה של הרמ”א גם בראבי”ה, ועוד ביאר בשם חכ”א שלפעמים נופל ליל הסדר בליל שבת, ולא יוכל לקרוא בפנים שמא יטה, לכן חוזר ההגדה מבעוד יום.
והיעב”ץ במו”ק, לאחר ששאל “מהיכי תיתי” (כמו ליטאי אמתי), כתב כמו הגר”א, “מפשט הלשון משמע שיש קפידא בדבר”, ובסידורו כתב שלא יקרא ההגדה בשבת כמו שאין לאכול מצה מבעד יום, כדי שיאכלנו לתאבון…
וכאן הבן שואל, מה ראו הגר”א ואחרים להתנגד למנהג? האם זה גרע מתשליך שאין איזה מכילתא מפורשת נגד, אבל אין גם מקר בעד? זה “בל תוסיף”? דובר שקרים? אולי אסור לעשות מנהג שהוא “נגד חז”ל מפורש”, כעין הט”ז בדאורייתא?!
אגב, אם דרשינן בעבור כו’ מדוע שוב צ”ל “יכול מר”ח” וכו’? וי”ל, שדוחק לאוקמי “בעבור” כך בלי הצמצום בשלבים הנ”ל, ודוק.