Year: 2026

הלא גם חילול שבת זה כרת…

שו”ת ציץ אליעזר חלק ו סימן ג סק”ט:

בסיכומם של דברים, נלע”ד דמעיקרא דדינא יש למול המילה בזמנה בשבת מכיון שזה חיוב המוטל בכלל לא רק על האב בלבד כי אם על הבי”ד ועל כל בית ישראל אשר בכללם המוהל. וכשם שלא יצוייר לומר למשל שלא יפתחו הבית כנסת בשבת להתפלל בו מפני שעי”כ ישמעו מחללי שבת שישנו בכאן בית כנסת ותפלה בצבור ויסעו במכונית לבית כנסת לעת מצוא שלהם (דבר שמצוי בעו”ה באמריקה), כן אין לומר שהמוהל יבטל החיוב שמוטל עליו למול הבן הנולד ביום השמיני אפילו בשבת, ושוטים המקלקלים ומחללים את השבת יתנו את הדין.

ומובן שעם זאת יש להתריע ולמחות בכל האמצעים שביד כשרואים על המקום את החילולים לדרוש במפגיע להפסיק החילולים ולחכות עם המילה עד שיחדלו. אלא שאם לפי ראות עין ישנה איזה תקוה לגדירת פירצת החילול שבת להבא בזה שימנעו מלמול בשבת מילות כאלה ארבע או חמש פעמים, דישמעו ויראו ולא יזידון עוד, דלא יתאים להם להיות מובדלים לרעה משאר בנ”י הכשרים שאינם מחללים את השבת, בכה”ג אפשר שפיר להמנע מלמול, וכדנתבאר לעיל בדברינו במילתא בטעמא.

(טוב, אני מבין שלא בזה לבד נחתם כל הדיון, עכ”פ נטל ההוכחה מתהפך מעט לצד השני.)

I assume not; he wasn’t against Kabbalah (and see this). To answer for certain, however, I would need to grasp what the Egyptians said, which will take forever…

Quoting Rabbi Hirsch’s Torah commentary:

ויחנטו –

יש לנו כאן ניגוד מעניין בין ההשקפה המצרית – כפי שבאה לידי ביטוי בחניטה – לבין ההשקפה היהודית. יש לעמוד על ניגודים שכאלה בכל פעם שהם מופיעים, ולהבליט אותם במיוחד בויכוח עם הכופרים במוצאה האלקי של התורה, הרואים את ״יצירתו של משה״ כפרי ״גאונותו״ גרידא, אשר ״נשאבה מחכמת כמרי מצרים״.

כמה בולט הוא הניגוד המתגלה כאן! המצרי היה חונט את הגוף כדי שיתקיימו ייחודו ועצמיותו. אבל הנשמה, לדעתו, אינה נשארת בייחודה האישי, אלא נודדת מגוף לגוף – לרבות גופי בעלי חיים – תוך שינויי צורה מרובים. אך היהודי מאמין שהנשמה מתקיימת לעולם, ואילו הגוף נודד. לאחר שהנשמה נאספת אל עמיה, אין לגוף דבר יותר עם האיש; אלא מצוה היא להביא את הגוף מהר ככל האפשר במגע קרוב עם האדמה הפועלת שהוא יירקב (עיין סנהדרין מו:). הגוף חוזר לעפר, ועובר דרך כל שינויי הצורה של החומר הארצי. המצרי האמין בנדודי נשמות [תוך שינוי צורתן], והשתדל לשמור על הגוף מכל אפשרות של שינוי. אך היהודי מאמין במציאות אישית ונצחית של הנשמה, ומוסר את הגוף לשינוי ארצי.

ושמא דווקא מטעם זה הדגיש יעקב במצרים: ״אני נאסף אל עמי קברו אתי״ וגו׳ (לעיל מט, כט), כפי שציינו לעיל. אולי היה זה דווקא החסרון באמונה בייחודה ועצמיותה הקיימת של הנשמה, אשר הביא למנהג חניטת גופות ולבניין פירמידות עצומות למשכנות המתים. מאחר והאמינו שהנשמה נודדת [תוך שינויי צורה], הם רצו לשמור לפחות את הגוף.

חניטה לא הייתה מנהג יהודי, אך כאן היה על יוסף לקחת בחשבון את מנהג המצרים. אילו נמנע מלחנוט את אביו, היו המצרים רואים בזה חוסר יראת כבוד כלפי אביו. ואפשר עוד שמשום כך השביע יעקב את יוסף שלא לקוברו במצרים, כפי שהעירו חז״ל (בראשית רבה צו, ה), כדי שלא יעשו המצרים את גופו לעבודה זרה. שהרי בסופו של דבר, שמירת החנוטים שהייתה נהוגה במצרים הייתה לשם עבודה זרה.

POPULAR LAST MONTH — all readers:

• December 1 The Real Story of Chanukah – A Translation of Megilat Bnei Chashmonai (יעקב אדם אברהם Yaakov Adam Abraham)
• December 8 הצצה לתוך כת ‘ויז’ניץ מרכז’ הארורה (העורך Editor)
• January 20 מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך – מקור הפתגם (העורך Editor)
• August 23 ספר שדי תפוחים – שני חלקים: אוצר תיקוני עוונות (הרב יוסף שני Rabbi Yosef Shani)
• May 21 מכתבי הדיינים נגד המרשעת שושי סלפסקי, הסדנא המובילה (העורך Editor)
• August 2 הרב ישראל שניאור = דל גאה (העורך Editor)
• December 8 Aaron Sokol Interviews Michael Weichbrod and Ariel Moyal: How to Make Aliyah Work (ללא מחבר No Author)

If you think, speak and write, then don’t sign!