מתוך ראיון עם מוטי לייטנר בעיתון הבחירות שלהם, עמ’ 9:
הסיפור האמיתי הוא הלגיטימציה שאנחנו כחרדים מוכנים לתת בכלל למדינה.
ת: ״אני חושב שעצם הדיון הזה מגוחך ופתטי. עומדים שני אנשים ליד עץ ומתווכחים בפלפולים ובתנועות ידיים: האם אנחנו מכירים בעץ או לא מכירים בעץ?
״די, חלאס, רבותיי. זה נגמר. המדינה קיימת, משגשגת, חזקה. אנחנו חלק ממנה. זו המציאות. הערים החרדיות הן חלק מהממלכה. הכספים של הרשות המבצעת מחלחלים, הכבישים, בתי הספר, תלמודי התורה, אירועי התרבות – אנחנו חלק מהממלכה. וכמובן – אנחנו מצביעים בבחירות לכנסת.
״גם אם לא נכריז ונאמר שאנחנו ציונים דגולים, אנחנו ישראלים, כולנו, מלבד קבוצות מסוימות שבאמת מקפידות להתבדל ונאמנות לאורח חייהן ולאמונתן.
״לכן, הסיפור הוא כבר לא ההכרה שלנו במדינה, כן או לא, אלא חוסר ההפנמה של ערך האחריות שלנו. כלומר, המדינה היא אנחנו. תכף הציבור החרדי יהיה חלק דומיננטי ואקטיבי מאוד במדינה, ואנחנו רוצים לקחת אחריות על עתידנו. זה כבר לא הם, זה כבר אנחנו!
״אנחנו צריכים מדינה משגשגת וחזקה. וזה ברור לכל בר דעת שאם אנחנו רוצים לשרוד פה במרחב העוין הזה עוד שנים קדימה, אנחנו חייבים לעשות את זה. אלא אם יבוא האומר ויגיד: רבותיי, אנחנו רוצים אוטונומיה נפרדת באוגנדה או במדינה אחרת, נעזוב את הארץ ונלך ונשגשג במקום אחר.
״לא שאני חושב שזה אפשרי כלכלית, אבל אם נהיה כנים עם עצמנו – אנחנו רוצים לגור פה, אנחנו רוצים להיות בציון, אנחנו רוצים לראות את גאולת העם והארץ, אנחנו רוצים לראות את הקב״ה משרה שכינתו בתוכנו, אנחנו רוצים לראות בית מקדש, אנחנו רוצים לראות את שלמות העם, אנחנו רוצים לראות את בניין הקומה הרוחנית של תורת ארץ ישראל. אנחנו רוצים לראות את הצלחת המדינה שאנחנו חלק ממנה. אז בואו נהיה חלק. בואו נפסיק לשקר לעצמנו״.
נו, החלק האחרון הוא מס שפתים (ולגבי התערבות החרדים במדינה, עיין כאן).
החלק החשוב הוא משל העץ ובעיקר המשפט המנחה: “זו המציאות”. בעו”ה רבים סבורים כך. אבל יש להבדיל בין יד ישראל תקיפה בארץ אבותינו בזה”ז ת”ל ובין ה”מדינה” שהוכרזה כאן. אסור לנו “לתת לה מציאות”!
עמי בעצו ישאל, אבל לנגדם מאמר של הרב עמרם בלויא שחלילה “להשלים עם המציאות”, מעט המחזיק את המרובה, הידוע בכינוי “אני שלמה”:
