מתוך גליון “כי קרוב” 95# עמ’ 13:
על גודל דבקות זו מספר ר’ אהרן סורסקי סיפור שיש לו במסורת מפי כ”ק האדמו”ר הרה”ק רבי משה מקוברין: פעם אחת, לאחר שכבר חלף זמן רב מפטירת הבעש”ט, מצא המגיד בין תשמישי הקדושה שלו ממחטה אחת משל הבעש”ט, שאיש לא נגע בה וכשראה עליה קמצוץ של טבק־הרחה שהבעש”ט הריח והשאיר עליה – אחזתו יראה גדולה כזו, עד שנפל מתעלף מרוב פחד ובמאמצים מרובים השיבוהו לתחיה.
ועוד זאת מסופר באותו הקשר: שנים מספר לפני כן, פרץ ריב בין אחד ממקורבי הבעש”ט לאדם נוסף. ביקשו השניים להתדיין בפני הבעש”ט וסירב, כי היה קרוב בקרבה משפחתית. שלח אותם הבעש”ט להתדיין בפני תלמידו, המגיד הגדול. ישב לו המגיד כדי לשמוע את טענותיהם של הצדדים ולברר דינם.
לפתע נשמע קול צעדי הבעש”ט בחדר הסמוך. חשש המגיד פן יהיה לו נדנוד קל של נטיית־דעת בדעה מפני כבודו של הבעש”ט, שהרי את קרובו הוא דן. מיד קם על רגליו ואמר: “רק פעם אחת ויחידה נתמניתי לדיין על ידי… גוזרני, אפוא, בכח התורה ובכח בית־הדין, שכל מי שלא צריך להימצא עכשיו כאן ילך מפה ואל ישאר”. ציית הבעש”ט לגזירת תלמידו, ומיד קם והלך לו.
והפטיר הרה”ק מקוברין: ראו נא, ראו! כל כמה שיראתו של המגיד מרבו הבעש”ט הגיעה לשיאי־שיאים – היה מפחד וירא מהקדוש ברוך הוא.