ז”ל סוף מאמר קידוש השם:
אבל אלה שמפתין עצמן, ואומרין שיעמדו במקומן עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב, [ואז יהיו] יוצאין והולכין לירושלים, איני יודע איך יבטל מהם זה השמד. אלא עוברין הן ומחטיאין זולתן. ובכמותן אמר הנביא ע”ה ירמי’ (ו’ י”ד) “וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום”. כי אין זמן לביאת המשיח, עד שתולין בו ואומרים עליו הוא קרוב או רחוק. וחיוב המצות אינו תלוי בביאת המשיח, אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצות, ונשתדל להשלים עשייתן, ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים, אם יזכה ה’ לנו או לבני בנינו לראות המשיח הרי זה טוב יותר, ואם לא לא הפסדנו כלום, אלא הרווחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבים.
אבל אם יעמוד אדם במקומות שיראה כי התורה תפסוק, והמין יאבד בעבור השנים, והוא אינו יכול להעמיד דתו, ויאמר אשאר אני עד שיבוא משיח ואצא מזה שאני בו, אין זה כי אם רוע לב ואיבוד גדול, וביטול הדת והדעת. זו היא דעתי והשם יודע האמת.
הרמב”ם לא נוטה לפרש אגדתות כהלכה למעשה, ודלא כספר “ויואל משה”.