Hyehudi.org

לקרוא תוך כדי האזנה…

ראש ספר חגי:

(א) בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר יהוה ביד חגי הנביא אל זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ואל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול לאמר.
(ב) כה אמר יהוה צבאות לאמר העם הזה אמרו לא עת בא עת בית יהוה להבנות.
(ג) ויהי דבר יהוה ביד חגי הנביא לאמר.
(ד) העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב.
(ה) ועתה כה אמר יהוה צבאות שימו לבבכם על דרכיכם.
(ו) זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחם לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב.
(ז) כה אמר יהוה צבאות שימו לבבכם על דרכיכם.
(ח) עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד \{ואכבדה\} אמר יהוה.
(ט) פנה אל הרבה והנה למעט והבאתם הבית ונפחתי בו יען מה נאם יהוה צבאות יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו.
(י) על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה.
(יא) ואקרא חרב על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר ועל אשר תוציא האדמה ועל האדם ועל הבהמה ועל כל יגיע כפים.

פירוש המלבי”ם פסוק ב’:

העם הזה אמרו לא עת – שהיה מקובל ביד האומה מפי הנביאים שלפני הגאולה האמתית צריך שיהיו מופתים בשמים ובארץ ושיהיה מלחמת גוג ומגוג, כמו שנבאו כל הנביאים שנבאו על אחרית הימים, והם ראו שבעת ההיא לא היה שום דבר מן ההכנות שצריכים להיות קודם הגאולה, אמרו לא עת בא עת – ר”ל שעדיין לא יש העת שהיא הכנה על ביאת העת שיבנה בית ה’, ואיך נאמר שבא עת הבנין אם עדיין לא יש העת שצריכה להיות קודם הבנין, עת האותות והמופתים, וגם שתנאי הבנין שיהיה להם מנוחה מן האויבים תחלה כמו שהיה בעת בנין בית שלמה, וגם עת המנוחה לא הגיע שהם משועבדים למלכי מדי ופרס, ועת הגאולה צריך להיות קודם עת הבנין.

פירוש המלבי”ם פסוק ד’:

העת לכם – ר”ל וכי על זה שתשבו בבתיכם ספונים יש עת – הלא גם לזה צריך שיבא העת שיעדו הנביאים שתשבו בשלוה ואין אתם שואלים בזה על עת מיועד, והבית הזה יהיה חרב? – ע”ז תשאלו אם הגיע העת?

חו”ב ברכות כ”ד ב’:

ותקילא לי כי כולי תלמודאי, רש”י פירש משום שהי’ רגיל להתעטש בתפלתו, אבל קשה דמשום כך אין לומר דשקול כנגד תלמודו, דאין כאן אלא ששמח בכך, לו”ד ז”ל הי’ נראה דיש בדבר סוד מסודות הבריאה, וע”ז הוא דקאמר.

שמעתי מאנשי ביתו שלא למד חכמת הנסתר כלל, וכל מקום כזה בספרו (נ”ל ר”ה וחגיגה פ”ב ועוד) ר”ל שחלם שהחזו”א רבו אמר לו כך (היו הרבה חלומות עמו).

אגב, הקושיא “אין לומר דשקול כנגד תלמודו” מובנת, אך אולי ניתן לשער שעלתה בדעת הגר”ח גריינימן מתוך דברי אמו”ב חזו”א מגמרא שבת.

אמו”ב חזו”א פרק ג’ סי’ י”ט:

בגמ’ הוריות י”ב ב’ כשפשט לי’ הונא ברי’ דר”נ לר”פ דין כה”ג שנצטרע מהו באלמנה, קם נשקי’ על ראשו ויהיב לי’ ברתי’, הנה קבעו הדבר בגמ’, שכל תלמודא הוא תורה שנתנה מסיני, הנה מסרו לנו קדושת נפשו של ר”פ אשר נפשו ואוריתא חד הוא, ואהבת התורה של הלכה אחת הוציאתו משויון הנפש לתגבורת ההתפעלות וההתלהבות, ונשקי’ על ראשו ויהיב לי’ ברתי’.

אין ספק שלא יקרה כזה בריקי ההלכה וחוקרי היראה, כי למה יתן לו ברתי’, הלא העיקר הוא במעלת האדם השיחה המוסרית, וראוי לזכות הרבים, ומה תועיל חריפות בהלכה, ואמנם מכאן סתירה גלויה לאלה שחסרו נפשם את קנין אהבה של הלכה ולא השלימו את נפשם בה, שזו תכלית השלימות האהובה לפניו ית’.

וכבר הפליג ביסוד זה הגר”ח מולוזין זללה”ה בתוספת מעשה רב, באמרו כל תפלותי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמ’.

ואמנם אין המעשים הטובים נכסים הניתנים למקח וממכר וחליפין, אבל פתח במשל פיו שידע החכם למסור נפשו לעיון ההלכה ולבירור הדין מן הגמ’ שזו העבודה היותר אהובה לפניו ית’, וזו מעלה יותר רוממה מן התפלה, וכעין שאמרו שבת י’ א’.

ולע”ד יש לדחות, ואכמ”ל.

Rabbi Baruch Ber Leibowitz of Kamenitz was once asked:

How come Parties exist and thrive with no truth to them at all (referring to the old-but-returning revolutionary style of all-encompassing Party identification, and see also Chayei Olam Part Two chap. 7)? Doesn’t the Gemara say (Shabbos 104b): קושטא קאי שיקרא לא קאי (Truth stands, falsehood does not)?

Answered Rabbi Baruch Ber with standard genius: Although various Parties’ positive claims about themselves are indeed false, the negative reports of each concerning that Party’s competitors are all true!

End.

P.S., For those whom this reality reminder may discourage, never forget the glorious future!

Zohar vol. 2, 188a-188b:

אַדְכַּרְנָא חֲדָא זִמְנָא דַּהֲוֵינָא אָזִיל בַּהֲדֵי רִבִּי אֶלְעָזָר, פָּגַע בֵּיהּ הֶגְמוֹנָא, אֲמַר לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר, אַנְתְּ יַדְעַת מֵאוֹרַיְתָא דִּיְהוּדָאֵי. אֲמַר לֵיהּ יָדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ, לֵית אַתּוּן אַמְרִין דִּמְהֵימְנוּתָא דִּלְכוֹן קְשׁוֹט, וְאוֹרַיְיתְכוֹן קְשׁוֹט, וַאֲנָן דִּמְהֵימְנוּתָא דִּילָן שֶׁקֶר, וְאוֹרַיְיתָא דִּילָן שֶּׁקֶר. וְהָא כְּתִיב שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אֲנָן מִיּוֹמִין דְּעָלְמָא, קַיְימִין בְּמַלְכוּתָא, וְלָא אַעְדִּי מִינָן לְעָלְמִין, דָּרָא בָּתַר דָּרָא, תִּכּוֹן לָעַד וַדַּאי. וְאַתּוּן, זְעֵיר הֲוָה לְכוּ מַלְכוּתָא, וּמִיַּד אַעְדֵּי מִנְּכוֹן, וּקְרָא אִתְקָיָּים בְּכוּ דִּכְתִּיב וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אֲמַר לֵיהּ, חֲמֵינָא בָּךְ דְּאַנְתְּ חַכִּים בְּאוֹרַיְיתָא. תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא. אִלּוּ אָמַר קְרָא, שְׂפַת אֱמֶת כּוֹנַנְתָּ לָעַד, הֲוָה כִּדְקַאמְרָן, אֲבָל לָא כְּתִיב אֶלָּא תִּכּוֹן, זְמִינָא שְׂפַת אֱמֶת דְּתִכּוֹן, מַה דְּלָאו הָכִי הַשְׁתָּא, דְּהַשְׁתָּא שְׂפַת שֶׁקֶר קַּיְימָא, וּשְׂפַת אֱמֶת שְׁכִיבָא לְעַפְרָא, וּבְהַהוּא זִמְנָא דֶּאֱמֶת יְקוּם עַל קִיוּמֵיהּ, וּמִגּוֹ אֶרֶץ תִּצְמַח, כְּדֵין שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְגוֹ’. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא הֶגְמוֹן, זַכָּאָה אַנְתְּ. וְזַכָּאָה עַמָּא דְּאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט יָרְתִין. בָּתַר יוֹמִין שְׁמַעְנָא דְּאִתְגְּיַיר…

“Is a hallucinating idiot… for he sees what no one else does: things that, to everyone else, are not there.”

― Marshall McLuhan

(Not “a king”, as Machiavelli said.)