עבדי הם, ולא עבדים לבנקאים

ואחרי ככלות ההיררכיה

לפני כמה זמן התאוננתי כאן בייאוש רב על צרת הבירוקרטיה שתוקפת את דורנו. כעת הזמן להצביע על אחד הגורמים המרכזיים לקטסטרופה המטורפת הזו. הכוונה כמובן לבנק, ללא ספק.

מלכתחילה, על פניו, לכאורה ולפום ריהטא, תפקידו של הבנק הוא להוות תחליף משכנע למזרן או לבלטות בבית. במקום להתמודד בכוחות עצמנו עם כמויות השטרות שנצברות תחת ידינו, כן ירבו בלי עין רעה, ולהסתכן באפשרות של גניבה או שריפה חלילה, הבנק מציע לנו להשתמש בשירות האחסון המבוטח שלו, בכפוף לעמלות סמליות. פשוט להכניס את הבוכטות לארנק גלובלי נגיש ולהסתפק בכרטיס קטן ונחמד למראה במקום להיסחב עם כל צרורות המזומנים. רעיון כביר.

כדרכו של גולם, סופו שיגדל ויתפתח לממדי מפלצת חסרת גבולות. בתהליך ארוך ומרתק, הבנק שכח שכל תפקידו הוא להחזיק לנו את מזוודות הכסף הכבדות, והפך עצמו לאחת הצרות הגדולות של האנושות. במעטה צבוע של עזרה והנגשה, הוא ממרר את חיינו ומשתלט עליהם פיסה אחר פיסה.

פתאום יש שלל אנשים בלתי קשורים שכוחם יפה לעקוב אחריך, להתערבב בחייך, לשאול שאלות ולגבות דיבידנדים בכל הזדמנות. ברוב חוצפה הם גם מאפשרים לגופים אחרים להקפיא את כספך כבן ערובה, בגלל כל מיני הסכמים שאף פעם לא הסכמת עליהם.

כמובן שתחום המשכנתאות הוא האסון הגדול בכל העניין. הבנק מבטח עצמו על ידי מרבץ רגולציוני כבד שמונע מגופים פרטיים לספק הלוואות לאנשים, בכך שכל סכום שמופקד לחשבון כלשהו מוכרח לקבל הסבר מניח את דעת החוקה שהם עצמם יצרו. ומנגד, לשלם במזומן בסכומים גדולים כבר לא מאפשרים פה. הכל כדי שלא תהיה לך ברירה אלא להזדקק לחסדיהם המרושעים.

יום אחד אדם חף מפשע מבקש להוציא משכנתא. וכך הוא מוצא עצמו מתגלגל אל תמצית הגלות הזו. למלא טפסים, להשיג תדפיסים, להמציא אישורים, להביא אישורים חוזרים, לעדכן חתימה, לחתום פה ופה כפול מיליון, לברוא ערבויות, לאמת אישורי הכנסות ועוד ועוד עד אין קץ.

ואחרי כל התהליכים המייגעים, לֵך ושוֹב והסבר ופרט ונמק, אתה מוצא עצמך יושב בבנק מול הפקיד חמור הסבר, בלב מפרפר, בתחושות פלצות, אחוז אימה, מה עכשיו יפיל עליך הגוש המעונב והמצוחצח שתוקע את עיניו הבולשניות בצרור המסמכים עב הכרס. איזה מקל ימצא עכשיו לתקוע בגלגל, אילו שאלות מכשילות ישאל, על איזו שורה מוזרה בעובר ושב יתעכב, האם יבחין בצ’ק שחזר לפני תריסר שנים. השפתיים מלחשות תפילות והבטחות מעומק הלב.

ואז בשיא הדרמה, בה כפי שהנכם יכולים לנחש הייתי נתון השבוע – כאשר הפחד המשתק מרעיד כל נים בגוף, האם האישור יעבור, האם הכסף עליו טרחנו כל כך ישוחרר סופסוף, השקט משתרר, והאישור הוא כה קרוב וכה תלוי בגחמותיו של הפקיד העוין שיושב ממול, אז זה קרה –

מנהל הסניף עבר מאחוריו ופנה לפקיד השקוע בתיק: “דורון, מה זה הבלגן הזה פה סביבך? יש פח, למה אתה לא זורק את הדפים לפח? באמת!!”

הפקיד צלל מרום פסגת הפוזה שלו והנהן בהכנעה ובעיניים מלאות מבוכה אל דמותו הזועף של המנהל המתרחק.

וברגע אחד התפוגגה כל העוצמה מדמותו הפקיד היושב מולי. איזה רגע גדול זה היה, רגע של התבהרות הדעת: הבנאדם מעורר יראת הכבוד הזה, מסתבר, הוא סך כולו – עובד של מישהו אחר, שעושה לו בדיוק את מה שהוא מרשה לעצמו לעשות לי. אל דאטפת אטפוך.

והמנהל סניף עצמו, המשיכה ההבנה לחלחל בי, גם הוא כפוף למי שנמצא מעליו, שגם הוא כפוף לרגולטור הכללי שכפוף למפקח הלאומי שכפוף לסטנדרט העולמי, שכפוף לשלטון הכלכלי, שכפוף לבית הנבחרים, שכפוף למצביעיו, שכפופים לתעמולה התקשורתית, שכפופים לרישיון הרשות, שכפופה לשר הממונה, שכפוף לריבון, שכפוף שוב למצביעים, חד גדיא חד גדיא…

[su_pullquote]הבנאדם מעורר יראת הכבוד הזה, מסתבר, הוא סך כולו – עובד של מישהו אחר, שעושה לו בדיוק את מה שהוא מרשה לעצמו לעשות לי[/su_pullquote]

כאן נזכרתי במשחק הישן והחביב “אבן נייר ומספריים”. לטובת מי שלא זוכר, הכללים הם כדלהלן. אגרוף מסמן אבן, יד פתוחה מסמנת נייר, ושתי אצבעות מסמנת מספריים. המשחק הולך כך ששני אנשים מוציאים בבת אחת את אחת משלושת התנועות הללו, והיה אם האחד הוציא מספריים והשני נייר, בעל המספריים ניצח. ואם האחד הוציא נייר והשני אבן, הנייר מנצח, ואם האחד הוציא אבן והשני מספריים, האבן מנצחת וחוזר חלילה. כלומר, כל תנועה משלושת התנועות הללו יכולה להפסיד לתנועה אחת ולנצח תנועה שניה.

כך בעצם הדברים עובדים בכל דבר בעולמנו. חי, צומח, דומם ומדבר. כל דבר וכל ישות הינו חלק מתוך מערך שלם: מחד הוא כפוף למשהו ומאידך הוא אחראי על משהו אחר. כל אדם מפחד ממישהו ומשתרר על מישהו אחר; מבוגר ממישהו אחד וצעיר ממישהו אחר; מוצלח ממישהו אחד ופחות ממישהו אחר.

וכך גם בדברים דוממים. שולחן למשל – הוא דורך על הרצפה, אבל מושפל תחת המפה שעליו. הרצפה נדרסת ברגלי האדם אבל מוחצת את הצינורות תחתיה; הצינורות כובשות את העפר וכולי עד סוף כל הדורות.

כי אין דבר כזה בעולמנו – שליט מוחלט או מושפל מוחלט. אין מלך שלא מפחד ממשהו, ואין יצור שפל שאינו נעלה על יצור כלשהו אחר. כל אחד וכל דבר יש לו מזה וגם מזה. זה מה שנקרא: היררכיה. שרשרת מזון.

יש רק שליט אחד ויחיד שהוא עליון מוחלט, והוא הבורא יתברך. הוא מלך בטרם כל יציר נברא, וימלוך לבדו אחרי ככלות הכל, הוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה, בלי ראשית ובלי תכלית.

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך – כך מצווה אותנו התורה בפרשתנו. כי זה יסוד החיים: להבין שיש מישהו מעליך. יש מי שיוכל לשפוט את מעשיך. יש דין ויש דיין. וגם השופטים הללו – כפופים לשופטים גדולים מהם, והם לגדולים מהם, וכולם יחדיו לנותן התורה עילת העילות וסיבת כל הסיבות.

כמובן ששופט יכול לבחור גם בשוחד שיהיה מעליו, או בעיוות דין שיתווה דרכו, אבל כמה מסכן הוא האדם שבוחר בחירה אומללה שכזו, להתכופף לדבר גשמי שבעצמו כפוף בהכרח למשהו אחר כמשנ”ת. זה מה שהבורא מבקש מאתנו: יש לכם אפשרות להיות עבדים לעבדים, אבל אני מבקש שתהיו עבדים למלך, כי אין לך חופשי גדול מזה שנחלץ מעבדות הזמן.

גם בציווי שלאחר מכן, שלא לטעת אשירה ולא להקים מצבה לעבודה זרה, זה הרעיון: לבחור להיות כפופים לבורא העליון ולא להמליך עלינו עצים ואבנים. שכן העצים והאבנים, מעצם היותם עניין נברא, הרי שהם כפופים למי שעליהם. ועלוב הוא זה הכפוף לכפוף…

שום תשים עליך מלך, מצווה התורה בפרשתנו, אפשר לראות כאן שוב את הקריאה הזו: להמליך עלינו מלך אמתי שאינו כפוף לדבר. לדעת שיש מעלינו מישהו שהוא ראשון ואחרון ומבלעדיו אין אלהים כלל.

מלך בשר ודם מקבל צרור ציוויים בדיוק בשביל המטרה הזו, שיישאר כפוף לאדון האמתי, למלך מלכי המלכים. וכל יהודי, בנו של מלך עליון, יש לו את הזכות לבחור במי להיות כפוף, לשליט הגדול, הבורא ותורתו. להיות עבד מלך – מלך.

בימים נוראים אלו אליהם נכנסנו, הרינו מתכוננים להמלכה הגדולה. להכריז קבל עם ועלם מי הוא זה מלך הכבוד האמתי, הגדול הגיבור והנורא, המלך הקדוש, ולהמליכו עלינו.

במזמור שאנו אומרים בוקר וערב לאורך חודש הרחמים והרצון עד שמחת תורה, ‘לדוד ה’ אורי’, מדגיש נעים זמירות ישראל שני דברים עיקריים: ראשית, את חוסר ההיגיון בפחד והיראה מפני יציר נברא ככל שיהיה, כי גם אם יקרבו מרעים, צרים ואויבים, וגם אם תקום מלחמה – הביטחון אחד הוא בבורא כל העולמים בלבד. ושנית, את התפילה והבקשה לשבת כל הימים בבית השם, שלא יסתיר פניו מאיתנו, ולא יטשנו.

הרי כאן העניין הזה בדיוק: במקום להסתמך על עבדים כי ימלכו, (והיראה והפחד, הם משָׁלים נפלאים לעבדים מוֹלכים), מוטב להשים את המבטח באדון הגדול מכולם. וגם אם אבי ואמי, שהם הקרובים ביותר למלכים עבור כל ילד – עזבוני – ה’ יאספני. משום שהוא הוא המלך הגדול והכביר על כל המעשים כולם!

על כן, קוה אל ה’, חזק ויאמץ לבך, ושוב – קוה אל ה’ לבדו…

ב”ה / הגיגים / שופטים / אלול עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com

An Israeli Arms-Maker Wakes Up and RESIGNS…

The Winds of Change?

November 26, 2018 | Moshe Feiglin, Chairman of Zehut

“In a step that seemed inexplicable to many, I left a meaningful job in the security industry a number of months ago. I worked there many years and had many achievements (if I must say so myself). When I announced that I was planning to leave, my superiors tried to convince me to stay.”

The above is part of a letter that I received about a month ago from a senior employee in the military industry. I don’t know if it can be called a phenomenon, but three very senior officials in the military industry have recently joined Zehut – unaware that their colleagues had done the same. They all have a similar explanation – they understood that all the technological achievements are nothing more than a fig leaf to cover the loss of identity and the will to triumph.

“You are tired of substituting technology for justice,” I said to one of them.

“Precisely,” she answered. And since then we have gained her unbeatable energetic professionalism as we prepare for the upcoming elections. I urge you to invest another couple of minutes to read her full letter:

“In a step that seemed inexplicable to many, I left a meaningful job in the security industry a number of months ago. I worked there many years and had many achievements (if I must say so myself). When I announced that I was planning to leave, my superiors tried to convince me to stay.

I wish that I could have fulfilled their request. But I couldn’t. I couldn’t take it anymore.

Those who know me know that for me, my work was a labor of love. Throughout the years, I was simultaneously proud and grateful that I merited to take part in the mutual effort and to contribute – even if just a bit – to the security of the State that I love so much. I felt that my work was truly beneficial and significant.

That feeling began to crack in the year or two before I left, as I was exposed to the phenomenon of military officers fighting their soldiers (Elor Azaryah was just one example) but hesitant in the face of their enemies. I saw that minimizing harm to uninvolved bystanders was above and beyond everything else. I saw how the word “victory” disappeared from the IDF’s combat lexicon. I saw how the culture of falsehood conquered goodness. I saw how they silence people whose opinions were “too combative”. I saw how the decision makers (at the diplomatic level) authorized endless investment in technological measures and emergency supplies so as not to make define more rigid parameters for the length and level of military engagement. I understood that something is very wrong because money cannot cover up the lack of spirit and absence of belief in the justice of our cause.

Because I could not influence these trends but did not want to be part of the deception, I left.

And now I read what Colonel Lior Mednes wrote and pray that his words will fall on listening ears. That something will change. For that to happen, we need change at a deep level. Not just at the military level, but perhaps mainly at the levels above the military. Is it still possible?

From Zehut, here.

Rabbi Yoel Teitelbaum’s World Is Unimaginable

Although many Jewish renegades once fanned the flame of Zionism, imagining it to be opposed to their hated Judaism, and many nominally loyal Jews opposed Zionism in the same belief, those non-observant Jews who opposed Zionism were usually simply more clear-sighted, not less irreligious.

Today, it is hard to find many Jews of lapsed observance, who are, nonetheless, antizionist because of residual piety. And yet, Rabbi Yoel Teitelbaum thought the “Final” redemption would come solely to, and partially in the merit of, this rare bird, even rarer today than in his own time. He says so in several places.

Here from the Hebrew summary of his Shalosh Seudos talk on Parshas Balak, year 5727, p. 45:

והנה המלך המשיח יכניס התעוררות תשובה אפי’ לפשוטי העם, אותן שעכ”פ הלכו בדרך התוה”ק ובאמונה פשוטה ולא הן כרוכים אחרי המינים ואפיקורסים וכולם יזכו אז לתשובה שלימה והכל יהי’ בעבור שמו הגדול שיהא שמו שלם.

The quote sounds like it could be referring only to somewhat observant Jews, or to those denying various other heresies, but if you check within, you will find my summary accurate. I don’t have the energy to type it all up, especially the verbatim Yiddish.