התגובה לגונבי נפשות ה’גיוס’: וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר

Authored by: יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום ראשון, י’ אלול התשפ”ו

ישבנו בבית הכנסת השבת והקשבנו לקריאת התורה. חומש דברים, פרשת כי תצא, מצוות רבות הנוגעות לעם העומד לרשת את ארצו, ובתוכן דיני מלחמה, הנחתמים בהבטחה – “כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ” (דברים כג טו). דברים פשוטים, שאינם מותירים מקום לספק כיצד נראה צבא יהודי, ובמה תלוי הנצחון. כמה שזה נוגע לימינו, כמה שזה קריטי לגורלנו. אולם לדאבוננו, לאסוננו, הפסוק נראה בעיני רוב מוחלט של הלומדים כהלכתא למשיחא, כדבר רחוק, שאינו קשור למציאות היום-יומית.

לפני שבועות ספורים, לעומת זאת, בפרשת מטות, קראנו על דין ודברים שהיה לבני גד ובני ראובן עם משה רבנו, כאשר רצו לשבת בעבר הירדן, ומשה התנה זאת בכך שיחלצו חושים לפני המחנה במלחמה על הארץ. “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה” (במדבר לב ו). מתנהל משא ומתן, בו משה מעמיד אותם על חובתם להשתתף במאמץ הכלל, כפי שהכלל השתתף בכיבוש הנחלה שלהם, והם מקבלים את טענתו המוצדקת. כל קשר למציאות בת-ימינו – קלושה ביותר. אולם זה לא הפריע לאותם גורמים המבקשים לסכסך ולפלג בין יראי ה’ ולהחניף למשנאיו להוביל קמפיין ממומן ומשומן תחת סיסמת ה’שויון בנטל’ ובחסות הפסוק, שהוצא מהקשרו ונעשה בו שימוש ציני, בדומה לסיסמה של ‘מצות פדיון שבויים’ בשעתו.

לא, אינני מתלונן על אותם גורמים. הם ממלאים את תפקידם נאמנה. הבעיה היא אנחנו. הבעיה היא מדוע לא לקחנו את הפסוק מפרשתנו – ‘והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך’ – מדוע לא העמדנו את הפסוק הזה במוקד קמפיין עוצמתי להפיכתו של צה”ל מצבא של הפקרות מוסרית ורפיסות צבאית לצבא עוצמתי ההולך לאור ה’ מתוך קדושה על-מנת למגר את האויב ולקדש את שמו של מלך מלכי המלכים. מדוע לא העמדנו את הדרישה התורנית של ‘לא יראה בך ערות דבר’ כתנאי הכרחי לגיוס – לא רק של חרדים, כי אם של כל מי שיראת ה’ בלבבו. יותר נכון – לתנאי לקיומו של צבא יהודי בכלל. מדוע לא העמדנו את החזון של צבא יהודי אמיתי כחלופה ממשית לצבא הפרוגרס שהצמיח את יאיר גולן, גדי אייזנקוט ושאר הגנרלים העטורים בדרגות ונטולים כל זיק ושורש יהודי, אשר פעילותם הפוליטית מעוררת מחשבות נוגות על מה שעשו בעודם במדים…

ככל שחולף הזמן, כך גדל הפער הבלתי-נתפס בין שאיפות העם הבריא בנפשו, שזהותו היהודית השורשית הולכת ומתחזקת, הולכת ומתעצבת, הולכת ומתגברת, לבין ההנהגה הרופסת, השבויה בקונספציות הישנות. הציבור החרדי עסוק במגננה מוצדקת לכשעצמה מפני נסיונות הכפיה והחילון, עד שאינו מעז לעבור ממגננה למתקפה ולהציע מתוה חיובי של צבא יהודי, מדינה יהודית, חיים ציבוריים מלאים לאור התורה הקדושה. הציבור הדתי-לאומי עסוק בלוליינות אינסופית בין מחויבותו לתורה לבין ההחלטה האסטרטגית להיות חלק מהישראליות ולא לקרוע את החבל מול הצבא, גם כאשר הצבא מנצל את הנחיתות המובנית הזאת כדי להתעמר בחיילים שומרי מצוות. גם ההתעוררות המבורכת לעצמה להתנגד לשרות המשותף בחיל השריון – לא באה ממקום של דרישה לקדושת המחנה כתנאי הכרחי לנצחון בקרב אלא כתחנונים שיאפשרו ‘תנאים דתיים מינימליים’ לחיילינו.

אלו ואלו אינם מעיזים להרים את הדגל של צבא יהודי אמיתי, ושמא אין ביכולתם להניף אותו כל עוד הם שרויים בתפיסה המגזרית, המחייבת לדאוג קודם כל לציבור ‘שלנו’. מי יודע, אולי דווקא מהציבור המסורתי המתחזק, מבעלי התשובה שגדלו מתוך תפיסה ממלכתית ומתוך הבנה שהמדינה שייכת לנו – אולי מהם תצמח הישועה. אולי הם יבינו, שכשהתורה מדברת על קדושת המחנה, היא לא מתכוונת לדאוג לבני מגזר מסוים, אלא להחיל את הקדושה על האומה כולה. אולי לא לחינם גדל משה רבנו בבית פרעה, וכפי שמבאר האבן עזרא (הפרוש הארוך שמות ב ג) – “אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים”.