Hyehudi.org

אבל דבר אחד חסר לי בדו”ח הזה, ואני משער שיבוא יום וגם הוא יתגלה – מה מידת המעורבות של אותם ארגונים במימון ‘מחאת החטופים’ שנועדה לעצור את המלחמה בהסכם כניעה ישראלי ולהעניק לחמאס את הנצחון? כמה כסף הושקע ביצירת אקלים תקשורתי, המקטלג כל אדם שפוי המתנגד לעסקה כקיצוני והזוי? כיצד זה, שבמוסף לבית של עיתון ‘יתד נאמן’, בו לא יראה ולא ימצא מאמר של אדם חרד”לי שאינו אמון בדיוק בדיוק על ה’השקפה הטהורה’, ניתנת לפתע במה קבועה לאמו של חטוף, שככל הנראה אינה מצביעה לדגל התורה (בחיידר של הבנים שלי אין ילדים שקוראים להם ‘בר’), לפרוט על נימי הרגש של הקוראות כדי ליצור אוירה של ‘עסקה בכל מחיר’? כמה כסף הושקע בכך, שכל כלי תקשורת מכל מגזר שהוא יכתוב שמביעים ‘אופטימיות’ בקשר לעסקה, כאשר הכל מבינים מה משמעותה של התגשמות התחזית האופטימית…

ולנוכח העובדה, כי אותם ארגונים גם עומדים מאחורי תמיכה בארגוני טרור רשמיים כמו גם בתנועת החרם על ישראל – האם מישהו צריך להשתלם בלימודי ליבה כדי לעשות אחד ועוד אחד ולהבין, שמי שתומך בנוחבות ביד אחת וב’עסקה’ עם החמאס ביד השניה – אינו מעוניין במיוחד בטובת ישראל. דומני, כי גם מי שבשל מגבלות חשיבה כאלו ואחרות לא השכיל להבין, כי הטבח שהורתו בעסקת שליט אמור היה ללמד אותנו לא לעשות עסקאות כאלו – כעת אמור להגיע אל המסקנה המתבקשת…

אבל כאן אנו נתקלים שוב בקיר אטום, בסרוב מוחלט לדון בצורה לוגית ועניינית, בפרץ רגשות חסר כל רסן דווקא מפי אלו המתפארים ביכולתם האנליטית לדון בקור רוח בכל סוגיה. אלו שבזים לרגשות של יהודים השבים לאדמתם וגואלים בית יהודי בעיר העתיקה, אלו שלא מבינים מה מלהיב בהכנסת ספר תורה, אלו שרואים יהודי מנענע בלולב ואין להם בדל של השגה כיצד זה מביא אותו לידי שמחה, אלו שרואים יהודי בוכה בתשעה באב ומרחמים עליו כעל אדם נבער שאינו יודע להשליט את השכל על הרגש – אותם אלו הופכים את עורם ומשליכים את כל כללי ההגיון אל פח האשפה על-מנת לקדם את עסקת הכניעה, אליה הם כה משתוקקים. לא, הם לא הפכו פתאום למלאי-רגש. אותם אנשים שמקדמים את הרס התא המשפחתי והמבנה החברתי לא הפכו פתאום לבעלי סולידריות. כשנרצח יהודי מיצהר, קשה למצוא את הסולידריות שלהם. אין זאת אלא, שאותו תמנון משומן ורב-זרועות מפעיל אותם בדיוק על-פי התכנית לחיסול העם היהודי ומדינתו.

קשה לצפות הרבה מאלו הרחוקים מתורה ומצוות ושקועים כל כולם בהוויה הגויית, אלו שד”ר גדי טאוב היטיב להגדיר בספרו ‘ניידים ונייחים’ כ’ניידים’ – אנשים תלושים מאדמתם, אנשי העולם הגדול, שאבדו כל זיקה לעמם, שלא לדבר על מורשתם. אבל מרובו המוחלט של העם, אשר מרגיש שייכות לאומה, למורשתה, לארצה – ניתן לצפות להפקת לקחים משמעותית. ומאלו שמבינים לעומק את מהותה של האומה, את היותנו עם ה’ המשועבד לתורתו ולמצוותיו – ניתן לצפות בהחלט לחשבון נפש נוקב כיצד אפשרנו למשנאי ה’ הגדולים ביותר להשתמש בנו לצרכיהם באמצעות שימוש זול בסיסמאות פסוודו-הלכתיות של ‘פדיון שבויים’ ו’פיקוח נפש’, שאינן אלא אחיזת עיניים.

אומרת התורה הקדושה בפרשת ואתחנן (דברים ד ה-ו) – “רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה’ אֱ-לֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה”. הגיע הזמן ליישם את הברכה הזאת הלכה למעשה!

יום חמישי, כ”א תמוז התשפ”א

פרשתנו פותחת בשכר הגדול לו זכה פנחס על מעשהו הבלתי-סבלני בעליל, אשר היום היה זוכה לגינוי נרחב מכל קצוות הקשת הציבורית, כאשר דקר איש ואשה שכל רצונם היה ליהנות מהחיים כדרך שנהנים אנשים מתורבתים והגונים, בניגוד ליהדות החשוכה המגבילה את האדם ומונעת ממנו לעשות ככל העולה על חשקו. ללא ספק, אילו דבר כזה היה מתרחש בזמננו, היו צמד המיוחסים זמרי וכזבי מובלים לקבורה ממלכתית ברוב פאר והדר, ושועי עולם מכל קצות הארץ היו מגיעים לחלוק כבוד אחרון למנהיג הדגול רודף השלום, זמרי בן-סלוא, ולאהובתו המדינית. מורשת זמרי היתה נלמדת בכל בתי הספר [מה שבעוונותינו קורה בין כה וכה בשטיפת המח של מערכת החינוך הממלכתית ובאינדוקטרינציה שעוברים חיילי צה”ל, אותה רוצים לכפות כעת גם על הציבור החרדי]. ‘הרוצח פינחס בן-אלעזר’ היה מגונה בכל מקום ומושם בבידוד, שמא ישפיע על אחרים במשנתו הפוליטית הקיצונית. מה גורם לריחוק האדיר הזה שבין מושגי התורה האמיתיים כפי שניתנו מסיני לבין עולם המושגים המעוות השולט בכיפה (תרתי משמע) בזמננו?

ללא ספק, מעשה פינחס מעלה בכל תוקפה את הסתירה העצומה הקיימת בין היהדות על שלל מושגיה לבין ערכי התרבות המערבית. אם רוצים לערוך חלוקה אמיתית בין נאמני ה’ ותורתו לבין אויביו, תחת החלוקה השטחית של סממנים חיצוניים הנהוגה בדרך כלל, כל שעלינו לעשות הוא לקחת אישיות ציבורית בת-זמננו ולשאול כיצד היתה מגיבה למעשה פינחס לו הייתה חיה באותו זמן. לא קשה לנחש כיצד היו מגיבים אישי הציבור מימין ומשמאל, ולחרפתנו – גם חובשי כיפה בתוכם, ואף כאלו המוחזקים כבעלי סמכות תורנית. אולם כדי שאנו, נאמני ה’, נפנים באמת את המהות העומדת מאחורי מעשה זה, שומה עלינו לעמוד על משמעותו של אותו ביטוי, הנזכר בראש הפרשה – ‘בקנאו את קנאתי’ (כה יא). מהי אותה קנאה? מדוע נקרא המעשה בשם זה?

תחילה נעיין בדברי רש”י על הפסוק הנ”ל – “בקנאו את קנאתי – בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון ‘קנאה’ הוא המתחרה לנקום נקמת דבר”. רואים מדבריו, כי לשון ‘קנאה’ ענינה אופן של נקמה, וכאן ענינו שפנחס נקם את נקמת ה’ בזמרי אשר עשה מעשה נגד צוויו. ובפרשת יתרו על הביטוי “א-ל קנא” (שמות כ ה) שבעשרת הדברות, כתב רש”י – “נותן לב ליפרע”. גם שם נראה, כי הלשון ‘קנאה’ ענינה עונש ונקמה, להפרע ממשהו.

אמנם יש עדיין לעיין, שכן מצינו בפרשת סוטה שהתורה משתמשת בביטוי ‘קנאה’ למציאות של בעל המקנא לאשתו – “ועבר עליו רוח-קנאה וקנא את אשתו…” (במדבר ה ,יד). שם, אי אפשר לפרש שהוא בא להנקם ולהפרע ממנה, אלא הוא מתרה בה, ושם הביא רש”י את דברי הגמרא בסוטה ג. – “לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני”. זוהי דעת רב נחמן בר יצחק בגמרא. בגמרא קודם לכן (בדף ב:) מובאות שתי דעות נוספות, האחת היא דעת ריש לקיש, לפיה לשון ‘קינוי’ הוא “דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים”, והשניה היא דעת רב יימר בר רב שלמיא משמיה דאביי, ולפיו קינוי הוא ‘דבר המטיל קנאה בינו לבינה’. ושם פרש”י בד”ה קנאה – “כעס, כמו הם קנאוני בלא אל” (דברים לב כא), “כי קנאה חמת גבר” (משלי ו לד)”.

אף בלשון חז”ל מצינו את הביטוי ‘קנאה’, כגון במשנה באבות (ד כא) – “ר’ אלעזר הקפר אומר – הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. לשון זו מתאימה למשמעות שבפסוק “ורקב עצמות קנאה” (משלי יד ל). שם, המשמעות היא של אדם המקנא בטובת אחרים, והיא המשמעות המקובלת בעברית של ימינו.

עוד מצאנו במסכת גיטין ז. – “כל שיש לו קנאה על חברו…” ופרש”י שם – “קנאה – כעס מחמת צער שציערו. קנאה הוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים…”.

מכל המקורות שהבאנו ראינו, שהמילה ‘קנאה’ משמשת לכאורה כמה משמעויות, ומוטל עלינו לברר מהי הוראתה היסודית, ממנה נסתעפו המשמעויות השונות בכל מקום ומקום. ולכשנעמיק נראה, כי עיקר ההוראה של קנאה היא נתינת כל הלב באופן מיוחד על מעשה של השני. אמנם, נתינת ושימת הלב המיוחדת מולידה במקרים רבים כעס או התראה או נקמה, כפי שראינו, אולם עיקר ההוראה של המילה הוא ‘שימת הלב’. יוצא, אם כן, שכל האבחנות שהזכרנו לעיל – שורשן באותו מקור.

מעתה מובן, כי מעשהו של פינחס עיקרו הוא הכאב שכאב על מעשה זמרי, ועל כך זכה לשכרו, שכה כאב לו עד שקם ועשה את מעשה הקנאה והנקמה. אף בעל המקנא לאשתו נקרא מעשהו ‘קינוי’ על שום שימת הלב, שאכפת לו ממעשה זה, שהרי ישנו בעל שלא אכפת לו ממעשה אשתו (במיוחד אם הוא ‘ליברלי’ ו’מתקדם’). אף בפסוק ‘ורקב עצמות קנאה’ שהבאנו לעיל, הענין הוא שאכפת לו מטובת חברו, אמנם שם המשמעות היא שלילית, שעינו צרה, והוא עושה שימוש רע בשימת הלב – מכל מקום אף שם הקנאה נובעת מאותו שורש.

וראוי כאן להביא את לשונו הזהב של הרמח”ל במסילת ישרים פרק י”ט בבאור חלקי החסידות, שם מנה את הקנאה כאחד מענפי האהבה לבורא –

“הענף השלישי הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה”. הרי ראינו, כי זוהי הקנאה המובחרת והראויה – נתינת הלב לכבודו של הקדוש ברוך הוא ושימת הלב למעשי משנאיו באופן שהקנאה המתגברת בלב החסיד מביאה לידי מעשה כפי שראינו אצל פנחס, וכפי שמציין המסילת ישרים שם בהמשך. בכך זוכה האדם לבטא את אהבתו לבוראו ולקדש את שמו ברבים.