סיפר הג”ר זאב ליף שליט”א רבה של מושב מתתיהו “אני התגוררתי במיאמי שם כיהנתי ברבנות קהילת בת 250 משפחות לימים הציעו לי לעלות ארצה ולקבל את הרבנות בישוב מתתיהו שמנה אז 11 משפחות התייעצתי עם רבי מרדכי שאמר העתיד נמצא בארץ ישראל תרוץ לשם. אך הוא התנה זאת אם יהיו תנאי פרנסה” (יתד נאמן תשס”ו וארא מוסף ש”ק דף 12).
עוד שם “כמה פעמים שמעתי ממנו את המשפט אני במערב ולבי במזרח על משקל מה שאמר רבי יהודה הלוי אהבת ארץ ישראל שלו היתה ידועה בפרט אחרי שעלה ארצה עם קבוצת תלמידים לטלזסטון באותה תקופה ראיתי איך הוא אוהב כל דבר בארץ ישראל אפילו את הפרחים שצומחים כאן“.
כתב בגליון מרי”ח ניחוח בגליון איש לרעהו’ (פר’ שלח לך התשעה) “סיפר הגאון רבי מרדכי גיפטער ראש ישיבת טעלז וצ”ל באחת הפעמים שביקרתי בארץ הקודש שהיתי בירושלים בשכונת עזרת תורה’ והנה יום אחד לפנות בוקר התעוררתי בבהלה לקול רעש גדול שחולל טרקטור בעבודתו באתר בניה סמוך ברגע הראשון התרעמתי מאוד על כך עד כדי כך שרציתי להתקשר למשטרה מה זאת אומרת בשעה כזו עובדים עם טרקטור ומעירים אנשים באמצע השינה אין כל התחשבות מינימלית אך אז תפסתי את עצמי הרי בונים את ארץ ישראל ואני אתקשר למשטרה כדי לעצור את זאת”.
בספר על חייו של הג”ר מרדכי גיפטר זצ”ל ישיבת טלז (באנגלש) איתא “ליותר משלשים שנה הנהיג הג”ר מרדכי גיפטר זצ”ל ישיבת טלז בקליבלד ובשנת תשל”ז (1977) הוצע לו הצעה לפתוח ישיבת טלז וישוב בא”י ב”טלז סטון”. קודם זה הזמן היתה גישתו של הג”ר מרדכי גיפטר זצ”ל בנוגע לילך לחיות בא”י “ללמוד? יכולין ללמוד גם כאן!!“, אבל לאחר ביקר בלתי נשכח בשנת תשל”ז חזר מלא התפעלות מקדושתה ויופיה, שהוא הצריך פשוט לחיות שם. עם 14 בחורים ו4 חברי הכולל הלך לארץ לחיות חלום שלו.
לאחר שתי שנים נפטר הג”ר ברוך סורצקין, והג”ר גיפטר נקרא לחזור לאמריקה, אבל זה לא היה לרצונו, אך הג’ מרן הסטייפלר זצ”ל צוה אותו ואת אשתו לחזר להנהיג הישיבה, וקבל דעת תורה וחזר לאמריקה. עם כ”ז היה הגאון שבר לב שהצריך לחזור, ומאז והלאה לא היה ומצב בריאתו כמקדם. כשחזר החליט לדור בבנין הישיבה ולא לחזור להבית שהיה דר בו קודם שהלך לא”י (ב’ שנים קודם לזה) באומרו “א”א לי שוב לדור בבית קבוע בחו”ל, א”א לי”.
ומספר היכלם ראיתי הובא בזה”ל “אחד הרגעים הקשים ביותר בחייו של הרב גיפטר היה כאשר התבשר שעליו לחזור לאמריקה. אומרים שהרב גיפטר התייעץ עם הרב שך ועם הסטייפלער, והם הורו לו לשוב. הוראה זו הייתה קשה מנשוא עבורו. לפני פרידתו מהארץ מסר שיחת פרידה בבית הכנסת המרכזי של טלזסטון:
“לא זכיתי למה שזכה משה רבנו”, הוא אמר כמעט בבכי: “אמנם משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל, אבל הוא גם לא הוכרח לעזוב אותה אחרי שכבר נכנס אליה. אותי, לעומת זאת, מגרשת ארץ ישראל מגבולותיה!”
דמעותיו המרטיטות חדורות האהבה לארץ ישראל גרמו לנו השומעים לדמוע. אהבתו לארץ ישראל ולירושלים הייתה עזה כל כך, עד ששמעתי מבני משפחתו שמעולם לא התאושש אחרי חזרתו לאמריקה. מאותו יום והלאה, הם אמרו, הוא נהיה אדם אחר.
משפחת גיפטר לא חזרה לביתה הקודם בשכונת ויקליף שבקליבלנד. כדי להדגיש שהם במצב ארעי של גלות עברו לדירה שהייתה בפנימיית הישיבה. כך הם חיו – ר’ מרדכי למד, לימד והשפיע על הדור הבא של תלמידי טלז, ובה בעת מעולם לא הפסיק לכסוף לאוויר הארץ הקדושה…
על אף ששהיתי במחיצתו רק שנים ספורות, לעולם לא אשכח את השיעורים ששמעתי ממנו ואת הזמן שזכיתי להיות אתו. לעולם לא אשכח את חיוכו, את חמימותו ואת חכמתו. בעיקר את אהבתו הלוהטת לארץ האבות, ואת שברון הלב שחש כשנאלץ לעזוב את בית המדרש האהוב שבראש ההר ולהמירו במרחביה העצומים של אמריקה ובחורפי קליבלנד הקפואים…
אמר לי פעם צעיר בניו: “התקופה שבה גר אבי בארץ ישראל הייתה מיוחדת כל כך לאבי ולמשפחתי. שנתיים לאחר מכן הייתי בוכה כל לילה עד שנרדמתי– עד כדי כך התגעגעתי לארץ ישראל ולחיים בה. זאת הייתה תקופת השיא של חיינו”.
שוב ראיתי בספר מילי דאגרות (ח”ג מדור א”י, אגרת שמ”ו ש”נ, שנ”ב, שנ”ג) מדברי הגר”מ גיפטר זצ”ל בעצמו בענין זה ונעתיקם. וז”ל “כבר עבר עלינו השבת הראשון לימי חיינו בקדושת עיר קדשינו כלילת יופי יפה נוף משוש כל הארץ. לא אוכל להביא בכתב כעת רגשות לבבי מעת שהתחילה נחיתת המטוס עד לעת עתה… ובש”ק זו היינו בשכונת עזרת תורה והתארחנו אצל יקירינו ר’ … ומי יוכל לשער צלילי קדש ששומעים באויר השבת בשכונה קדושה כזאת… בהיותינו כאן יש להרגיש קצת בתאוותו של מרע”ה להיות כאן, וכ”ז אך ורק מלב האמון על תוה”ק”.
“בע”ה ו’ עש”ק במדבר תשל”ט לרגלי המצב בישיבה באמריקא מוכרחנו לעזוב את אה”ק ככלות זמן הקיץ, וזאת אומרת לסגור הישיבה דכאן. נפשי עגומה עלי אבל רבות מחשבות…”.
“… כבר שמעת זאת ממני, אבל שמעת ג”כ שבאה”ק זוכים לשמוע ביתר ברירות את דבר ה’. בפרשת השבוע ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו’, ענין “ראה” היינו שתהא הבנת הדברים כה ברורה עד כדי כך כאילו הוא רואה בעינים. חייבים אנו בזה גם בגולה, אבל קדושת הארץ מסייעת בזה מאד כאשר זכינו לראות בע”ה בשנתיים שהיינו בארץ, טרם גזר עלינו השי”ת לחזור לארץ העמים, למען לא יעקר ח”ו אותו אילן נפלא שנטענו בכאן”.
“בע”ה ערב סוכות תשמ”ז… א”א לי לייעץ בנוגע לישיבה גדולה באוסטרליא… ונוסף על כך בידעי שעזיבתי את ארה”ק היתה אך ורק בגזירת הסטייפלר ז”ל שגזר עלי “איהר טארט ניט חרוב מאכן א ישיבה אין גלות צוליעב א סניף אין א”י”, ואני מאד מצטער צער נפש ש”גרשוני מהסתפח בנחלת ה'” אחר שהיה ברור לי שלעולם לא אצטרך לשוב לגולה, ואיך אוכל לייעץ לשוב לגולה…”.
וראה דבריו בספר “מילי דאגרת” שענין הבטחון הוא סגולה מסגולות שבארץ ישראל המובטחת לנו בדברי התורה וישבתם לבטח בארצכם וז”ל “ורואים בחוש שהיהודי שהתרחק מהמקור מתמלא פחד מכל צל עובר, שבור ורצוץ הוא בנפשו פנימה. ואם בארץ ישראל רואים אנו גבורה וגאון אף באלה הרחוקים מן המקור, אין זאת אלא מפני שזו היא סגולתה של קדושת הארץ מקום אשר בחר בה ה’ וההתקשרות אליה ג”כ יש בה הרבה מעלות טובות אף למי שלא יבין סוד הדברים” והוא נורא מאוד.
עוד ב’ משפטים מהגאון זצ”ל
ז”ל באגרת להסטייפלר בענין קביעות ישיבת טלז בא”י (אגרות ורשימות קה”י דף צ”ב-צג)
“ותמיד חשבתי שבהגיע העת יראנו ה’ ית’ דרך מכיון שמעולם לא נכנסנו לענין זה באיזו תכנית מחושבת ורק כשהציע נדבן אחד קניית המגרש היתה דעתי שאם נמאן לקבל יהא בזה משום מאסו ארץ חמדה ח”ו“.
באגרת הבא שם “משאת נפשם של דודי נוחי נפש זצ”ל היתה לנטוע יתד נאמן באה”ק אחר החורבן הנורא ולא מצאו מרגוע בעבוה”ק שבגולה לבד, וזה יותר מכ”ח שנה שהי’ המדובר שאסע למטרה זו לאה”ק ועז הי’ חפצי בזה, הרב ז”ל דפוניבז’ עודדנו בזה. ועוד מצלצלים באזני דבריו קומט קומט ס’איז נאך געבליבען א בארג אין בני ברק וואס ווארט אוף טעלז (תרגום ללשה”ק בואו בואו נשאר עדיין הר בבני ברק שממתין לטלז) וכשנתיעץ בזה דודי הגאון ר’ אלי’ מאיר זצ”ל עם מרן החזון איש ז”ל עודדו רבות בזה וגם חוה דעתו להעמיד הישיבה בצפת בנימוק שדרך צפת יגיע משיח צדקנו בב”א“.
