Rashi Against Multiculti/NWO Rhetoric!

Some quotes, unchecked, compiled by ChatGPT:

  • “Our diversity is our strength.” – ubiquitous modern slogan (used by politicians from Trudeau to Biden).

  • “There is no such thing as a British people.” – Tony Blair, The Spectator, 2001.

  • “We do not need a melting pot; we need a salad bowl.” – metaphor popularized by Time magazine, 1990s.

  • “The future is mixed.” – Angela Merkel, 2015 press statement during migrant crisis.

  • “There’s no room for national identity in the global village.” – paraphrase of UN Secretary-General Kofi Annan, 2000 address.

  • “I have no country to love or to serve. My country is humanity.” – Bertrand Russell, Why Men Fight, 1917.

Hmm, well Rashi says not!

Rashi Bereishis 11:6:

הן עם אחד, כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולם ודבר זה החלו לעשות.

Translation: They are one people. They have it so good; they are a single nation, a single language shared by all. And yet they go and do this?!

Rabbi Hirsch Against the Cursedian Doctrine of Inexorable Human Depravity

On the famous passuk, Bereishis 6:5:

יצר – לדאבוננו, הרבה רגילים לתרגם את ״יצר״ כ״דחף״, כאילו יש כח באדם המזרז ודוחף אותו לעשות רע. זהו המקור לאותה שיטה המייאשת לבות בני אדם, שהיא אחד מעיקרי ״דת״ גדולה: שהכח הרע אוחז את האדם בכחו, ושניתן להנצל ממנו רק בזכות אמונה מסוימת. כך נשזרת תיבת ״יצר״ בחבל שקר, הכובל את האנושות וסותם את פיה. אך אין לך דבר בעולם היכול להיות רחוק מדעה זו, מאשר עצם תיבת ״יצר״.
ראשית, השורש ״יצר״ אינו מציין כפייה, אלא נתינת צורה. אך ״יֵצֶר״ לא בא בצורת פעיל אלא בצורת פעול; הוא אינו מציין את נותן הצורה, אלא את מקבל הצורה. משום כך, אם נאמר ששורש ״יצר״ שווה במשמעותו עם ״לזרז״ או ״לדחוף״, לא תהיה משמעות יֵצֶר ״הכח המזרז והדוחף את האדם״, אלא מעשי האדם הכפויים. אלא ברור שיחס ה״יֵצֶר״ אל ה״יוצר״ הוא כיחס שבין היצירה לבין יוצרה: ״וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ״ (ישעיהו כט, טז). היצר משועבד ליוצר, כחומר ביד היוצר. ו״יצר מחשבות לבנו״ הם ה״יצירות״ של מחשבותינו.
לב האדם הוא ״חושב מחשבות״, כמו האורג שאורג ״מעשה חושב״ (משמעותו הבסיסית של ״חשב״ היא לחבר ולאחד, כדוגמת ״חשב האפוד״ [שמות כח, כח]). חומר הגלם מסור ביד הלב; כל התכונות – הטובות והרעות – מסורות בידיו כחומר ביד היוצר, ומוטל עליו לחבר אותן וליצור מהן ״צורות״, הווי אומר: את מחשבותינו ורעיונותינו. ״צורות״ אלה הן ״יצר מחשבות הלב״, הצורות שנארגו על ידי הלב.
בידינו לצור את החומר שהופקד בידינו, בכל צורה שנחפוץ. אך ה׳ נתן לנו באותו הזמן את הדוגמא שמצפים מאתנו ללכת בעקבותיה. אם נלך אחרי דוגמא זו – הכל טוב. ה״חושב״ (היינו ״האורג״) צריך שכל מיני החוטים וכל הצבעים יהיו בהשג ידו, הוא אינו יכול לוותר על אחד מהם. אם השימוש הוא במקום הנכון ובדרך הנכונה, הכל טוב.
נכון אמנם שהאדם נמשך אחר יצר לבו – היצירות של לבו. לבו מייצר רעיון, הוא מעלה בדמיונו מה יש בכחו להשיג, ורעיון זה מושך אותו להגיע למטרתו. אך האדם עצמו הוא שיצר ״יצר״ זה. אם הוא יצר רעיון טוב – הרי הוא שואף אל הטוב, ואם לאו – ההיפך הוא הנכון. (״יצר״ שווה במשמעותו למילה היוונית ״אידיאה״: צורה או תמונה.) משום כך, הרעיונות הנוצרים בלב נקראים ״יצורים״, בצורת פעול מובהקת: ״וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם״ (איוב יז, ז). וכך קרא דוד לשמחתם של העם להתנדב: ״יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״. וזו הייתה תפילת דוד: ״שָׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם״ – שמור לעולם את השִׂמְחָה שבה הם מתנדבים. תהיה שמחה זו תמיד ״לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״ (דברי הימים א כט, יז–יח) – יהי רצון מלפניך שמחשבת לבב עמך תיצור תמיד החלטה זו להתנדב.

הסכמי אברהם? הסכמי שרה! – יהודה אפשטיין

הסכמי אברהם? הסכמי שרה!

הכותרת אינה טעות, היא אכן יצאה מתחת מקלדתי, ולא משום שהמרתי את אמונתי בפמיניזם הרדיקלי החולני מבית היוצר של השמאל העולמי, אלא משום ששרה אמנו זכתה להתכוונן עם המהלך הא-להי מתוך בינה יתרה שה’ חנן אותה, עד שהוצרך המקום ברוך הוא להורות לאברהם אהובו, כי לעיתים צריך לשמוע בקול האשה…
‘הסכמי אברהם’ הם ספינת הדגל של דונלד טראמפ במזרח התיכון, עוד מזמן הקדנציה הראשונה שלו, ועבור בנימין נתניהו הם מהווים תשובה מוחצת כלפי טענת השמאל, ולפיה הוא אינו מעוניין בשלום עם שכנינו. הנה, אומר נתניהו, אני עושה שלום עם איחוד האמירויות, עם מרוקו, עם בחריין ועוד אי-אלו מדינות. על פניו אין בכך כל רע, אך ביחסים בינלאומיים חשוב להזהר ולא להיות נאיבי, ועל כן מחובתנו להתריע בפני סכנה עצומה, האורבת לנו דווקא מהכיוון של הסכמי אברהם.
עם כל הכבוד לאבו-דאבי ולקזבלנקה, מה שמעניין את טראמפ ואת נתניהו זה הסכם שלום בין ישראל לסעודיה. לסעודים עצמם אין תביעה טריטוריאלית כלפי ישראל, אבל הם בהחלט רואים בנו לסטים בארץ, שמבחינתם היא אדמת קודש מוסלמית. בכל פעם שעולה סוגיית הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה על השולחן במהלך השנים, דואגים הסעודים להבהיר לכל מי שמעוניין, כי לא תהיה נורמליזציה בלי ‘פתרון הסוגיה הפלשתינית’, שפרושו הקמת מדינה איסמלו-נאצית בלב ארצנו שבירתה ירושלים.
דונלד טראמפ, כאיש עסקים, מעוניין להביא להסכם בין הצדדים ולגזור את הקופונים שלו, וכאן מתחיל משחק של משיכת חבל, כאשר מבחינת טראמפ לא כל-כך משנה מי ימשוך יותר, העיקר הוא להגיע להסכם. וככל שההסכם יותר נראה קרוב, וככל שהסכמי אברהם מתרחבים וכוללים יותר מדינות, וככל שהרווחים נראים יותר מוחשיים – הלחץ על ישראל גובר, וקיים חשש כבד, שנתניהו יתקפל ויוותר על עמדות הפתיחה שלו כפי שקרה בהסכם מול חמאס. הוא כמובן יציג את עצמו כמנצח, יספר לאומה שכל ראש ממשלה אחר היה מגיע להסכם הרבה יותר גרוע (מה שבהחלט נכון, אך לחלוטין לא רלוונטי) ואנו נמצא את עצמנו עם ויתורים מרחיקי לכת על חבלי ארצנו, משום שמעולם לא העזנו לומר, כי ארץ-ישראל אינה למכירה ואינה חלק מעסקת הנדל”ן של טראמפ.
אז אם שואלים מה הבעיה בהסכמי אברהם ומה אכפת לנו מ’שלום תמורת שלום’ – התשובה היא שאין ארוחות חינם וזה לא תמורת שלום. כבר במלחמה בעזה, איחוד האמירויות איימה מדי פעם בניתוק היחסים אם נעשה כל מיני דברים שצריך לעשות, ומוטב לוותר על יחסים כאלו.
מבחינת טראמפ, המשמעות הפנימית של הסכמי אברהם היא שכולנו בני אברהם אבינו – גם אנחנו וגם הערבים – ולכן אנחנו יכולים לעשות עסקים וגם לחלק את הארץ בינינו באופן שישביע את רצון כולם. על כך אמרה הגמרא בנדרים, שישמעאל אינו זרע אברהם, כפי שעשיו אינו זרע יצחק. כל עוד איננו מכריזים על כך קבל עם ועולם, נמשיך להסתבך בכל מיני עסקאות מפוקפקות, שיסכנו את יעודנו, את בטחוננו ואת קיומנו. תחת להגרר אחר טראמפ להסכמי אברהם מתוך אותה הנחה שקרית, ולפיה ישמעאל גם הוא קרוי ‘זרע אברהם’, עלינו לאמץ את דברי שרה אמנו, אשר קבעה נחרצות – “גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה עם בני עם יצחק”. ה’ הורה לאברהם לשמוע בקול שרה, ומעשה אבות – ואמהות – סימן לבנים. 
כמו בכל סוגיה ציבורית, מה שקובע באמת זה השורש. כאשר השורש יעמוד איתן, נדע איך להתנהל מול טראמפ, מול סעודיה, מול עולם ומלואו. בשביל זה לא די בציונות חילונית תלושה, בשביל זה צריך תורה ומצוות, זהות יהודית שורשית ויעוד גאולי משיחי ללא מורא וללא רגשי נחיתות. זו לא סוגיה דתית, זו סוגיה של קיום לאומי. לפני שנתיים שלמנו מחיר יקר מדי על סרובנו להכיר בכך, המעט שאנו חייבים לנרצחים הוא שנלמד את הלקח להבא!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או