Why Chazal Aren’t Known for Their Scientific Discoveries…

Shabbos 129a:

אבלט אשכחיה לשמואל דגני בשמשא אמר ליה חכימא דיהודאי בישא מי הוי טבא אמר ליה יומא דהקזה הוא ולא היא אלא איכא יומא דמעלי בה שמשא בכוליה שתא יומא דנפלה ביה תקופת תמוז וסבר לא איגלי ליה.

There is a lesson here.

Anti-Parasitism Laws Are ANCIENT!

In connection with our recent “Lawfare” piece…
Yerushalmi Peah Daf 3b:
כיצד כודנו בריחיים ויורש גן עדן חד בר נש איטחין בריחיים אתית מצוות’ לטיחנייא א”ל אבא עול טחון תחתי אין מטת מבזייא טב לי אנא ולא את אין מטת מילקי טב לי אנא ולא את נמצא כודנו בריחייא ויורש גן עדן.
“Otzar Hamidrashim” on The Ten Commandments:
מעשה באדם אחד שפעם אחת גזרה המלכות שכל אדם שישב בטל ולא יעשה מלאכה יקצצו ידיו ורגליו. בכל יום ויום הבן טוחן ברחיים והוא יושב במטה. יום אחד נכנסו עבדי המלך, אמר הבן: אבא טחון ברחיים ואני אשכב במטה, מצאוהו עבדי המלך שהיה יושב במטה והביאוהו לפני המלך וקצצו ידיו ורגליו, וזה הביאהו לחיי עוה״ב שהציל את אביו.
See more on Wikipedia “To each according to his Contribution” and “… to his Need“.

Rabbis and Rent Control

We recently republished an article by Walter Block on the counterproductive nature of “rent control” pseudo-laws, the added title decrying the acquiescence of Torah scholars to these socialist horrors.

Here is an exception to prove the rule (from here):

Chavatzeles Hasharon responsa C.M. 2:8 writes that rent control does not have the legitimacy of dina d’malchusa dina as it serves to only help those who are currently tenants, at the expense of both landlords and new tenants (and that it is a communist/socialist agenda to stick it to the rich).

Nor is this an empirical issue, where past generations didn’t have the data to decide. This is timeless logic.

For the opinions of other rabbis, see attached PDF (found on the web) p. 9 until the end:
P.S., A reader claims hearing Rabbi Tzvi Pesach Frank zatzal, at least, called D’mei Maftei’ach, “Gezel D’malchusa.”
The skinny on D’mei Maftei’ach, from Hamichlol:
בישראל דמי השכירות אינם צמודים ליוקר הדיור או הצמדה אחרת, ונוצר מצב בו בעלי הבתים מקבלים סכום נמוך מאד לעומת מה שהיו מקבלים בשכירות רגילה. כך שנוצר מצב בו בעלי הבתים “הפסידו” את הדירות שלהם. העיוות הזה במנגנון דמי המפתח, יוצר עימות בין בעל הנכס לבין הדייר המוגן. הדייר רוצה להאריך עד כמה שניתן את זכות השימוש בנכס ולשלם מעט, ובעל הנכס מעוניין להיפטר מהדייר המוגן ולהשכיר את הנכס שלו במחיר ריאלי. העיוות נידון להתדיינויות רבות בבתי משפט, ואף למספר דיונים בכנסת, עד לחקיקתו הסופית ב-1972 של חוק הגנת הדייר.