אם זה מעשים שבכל יום, כיצד בכל הדורות לא עלה על דעת שום אדם לאסור?
קדירה עם עצמות שלא נתבשלו, האם מותר להחזירה לאש
ידוע שהגרש”ז אויערבך זצ”ל חידש שאם עצמות רכות שעדיין לא נתבשלו בערב, וביום יהיו מבושלים עד שראוים לאכילה, אסור להחזיר את הקדירה או לכסות משום איסור בישול.
שו”ת מנחת שלמה (חלק א סימן ו): אחדשה”ט וש”ת וברכות מקרב לב בכבוד ויקר כיאות להדר גאונו אודיעו שת”ח הביאו לפני יקרת תשובתו בענין בישול עצמות בשבת וברוב ענותו בקש מהם לשמוע את אשר נלענ”ד בענין זה לכן ממלא אני בזה רצונו הטהור.
אך אקדים תחלה דעצמות כאלה אשר הם סתומים מכל צד והמוח שבתוכם כמונח בקופסא שפיר מסתבר שאם העצמות עצמם לגמרי אינם נאכלים דבכה”ג אין לחוש משום בישול וכמש”כ הדר”ג, ואף שע”י בישול זמן ארוך גם העצמות מתרככים ונוח יותר לשבור אותם ולאכול ממה שבפנים מ”מ כיון שהעצם הוא ספוגי נראה דשיעור הזמן שצריכים לבישול המוח איננו יותר משאר הבשר שבקדירה, וריכוך העצם הרי איננו כלל לצורך תיקונו אלא כדי לשוברו ולהפסידו בכדי להוציא ממה שבתוכו ולכן בכגון דא לא היתה כלל כונתי לחשוש בזה לבישול, והדברים שבס’ שמירת שבת הם על עצמות של עופות רכים כגון גרגרת כנפים ורגלים של עופות צעירים אשר בבישול רגיל בימות החול אוכלים רק את הבשר שעליהם והעצמות נזרקים, אולם כאשר הם עומדים על האש זמן רב כמו בחמין של שבת אזי גם גוף העצמות מתרככים ובסעודת היום רבים אוכלים אותם יחד עם הבשר שעליהם ויש להם טעם טוב ומשובח (לא ידעתי למה כתב הדר”ג “אבל דבר כזה ליכא במציאות כלל”) ובזה נלענ”ד פשוט שאסור ודאי להחזיר את הקדירה בליל שבת או השכם בבקר אם יש בהעצמות כאלה.
ומיהו אני תמה מאוד, הרי זו שאלה שהיה למעשה מימות משה רבנו עד תקופת הגרש”ז אויערבך, והרי לאכול את עצמות העופות וגדי הרך היה גם בדורות הקודמין.
רמב”ם (הלכות קרבן פסח פרק י הלכה ט): היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכים לא יאכל אותן שזה שובר עצם ואם אכל לוקה, שאחד השובר עצם קשה או עצם רך, זה הכלל כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו כגון ראשי כנפיים והסחוסים.
ומבואר שרק בקרבן פסח לא אכלו את העצמות האלה בגלל איסור שבירת עצם, אבל בשאר גדיים הרכים כן אכלו אתם.
ע’ במ”ב (ביאור הלכה סימן שיט סע’ ד’ ד”ה מתוך אוכל): ואמרתי לחפש עליהם זכות דהיינו לא מיבעיא אם העצמות רכיכי וראויים ג”כ לאכילה דמצוי הוא דאף לאחר שמפרידם חוזר ואוכלם דבודאי אין שם פסולת עלייהו כלל.
(אין במאמר כאן הנידון על בורר רק להביא שזה לא מציאות שנתחדש בדורנו, אלא היה גם מציאות בזמן המ”ב, ומסתמה לא נתחדש זה בדורו אלא כבר מימות משה רבינו).
א”כ למה בכל הדורות שהיה הדבר נוהג שבת שבת בכל העולם, ולא עלה בדעת אדם לחשוש שאסור להחזיר הקדירה בכה”ג, ולהזהיר שבקדירה של עופות אסור להחזיר הקדירה בלילה עד היום. ומה פתאום קרה שכעת חוששין לזה, וזה ברור שלפני שהגרש”ז אויערבך טען טענתו לא נשמע מעולם טענה כזו, וכל המחברים שהביאו את הטענה הביאו בשם הגרש”ז אויערבך או בשם חכם אחד, ולא היה דבר כזה נשמע בשום מקום בדור הקדום או בדורות הקודמין (בדקתי את כל המלקטים שהביאו דין זה כמו פסקי תשובות (ס’ רנ”ג) ועוד הרבה, ולא הביאו שום פוסק שלפני הגרש”ז אויערבך) וכן כתב הגרש”ז אויערבך זצ”ל בעצמו, שלפניו לא היה אדם שהזהיר על זה.
שו”ת מנחת שלמה (שם): וצ”ע טובא דמה טעם לא הזכירו הפוסקים להזהר מהחזרת קדירה כזו בליל שבת עד שגם העצמות הרכים יתרככו ויתבשלו כראוי.
וכן קשה הרי יש הרבה ראשונים שס”ל שכבר כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו איסור בישול, ומותר להחזיר הקדירה ע”ג כירה גו”ק (=גרופה וקטומה), והכוונה מב”ד היינו אותו דבר כמו שנאמר בכל סוגיה ריש פרק כירה אליבא דחנניא, שס”ל שאחרי שנתבשל כמב”ד מותר להשהות אפילו בלי גרופה וקטומה, ולפי ראשונים אלו גם למעשה אחרי שנתבשל כמב”ד כבר מותר להחזיר כשהכירה גרופה וקטומה, ושם האם יעלה על הדעת שהיתר שהייה לחנניא זה נאמר רק כשלא נמצאים שם עצמות שלא נתבשלו, הרי אם אתה אומר כך א”כ כמעט שלא נמצא היתר של חנניא. ובטוחני שגם הגרש”ז לא היה אוסר זה להשהות לדעת חנניא בלי גו”ט כשנתבשל כמב”ד, משום חשש שיבוא לחתות בשביל העצמות, וכל מה שהוא טוען, הוא על חזרה שיש בזה לדעתו איסור תורה בשביל העצמות שעוד לא נתבשלו, ולא הזכיר לא רש”ז ולא כל המביאים דבריו שמי שסומך על חנניא שהוא דיעה שניה בש”ע (רנ”ג) ושיטת הרמ”א, ומשהה ע”ג כירה שאינו גו”ק כשנתבשל כמב”ד, שצריך להזהר שלא יהיו שםעצמות שעוד לא הגיעו למב”ד, שאז לא יהא היתר של שהייה, וא”כ הרי משמעות כל הראשונים שס”ל שאחרי שנכמב”ד אין בו איסור בישול, אז מה שלחנניא מותר להשהות בלי גו”ק, מותר להחזיר כשזה גו”ק, ולא חיישינן לבישול העצמות.
חידושי הרמב”ן (מסכת שבת דף לו עמוד ב): גמרא הא דאמרי’ או דלמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא. פי’ ומנו רבנן היא דפליגי אדחנניא, וליכא למימר דכי תנן נמי לשהות כחנניא אתיא והא דקתני לא ישהה עד שיגרוף בפחות ממאכל בן דרוסאי, דמודה בזה חנניא, הא ליכא למימר חדא דתבשיל בפחות ממאכל ב”ד לא הוי, ועוד בין חמין לתבשיל בפחות ממאכל ב”ד ליכא לאפלוגי דהא מתבשלין בתחלה בשבת, ועוד נוטלין ומחזירין בפחות ממאכל בן דרוסאי ליכא למימר כלל דהא מבשל בתחלה בשבת הוא וענוש כרת ונסקל הוא, אלא כולה מתני’ כמאכל ב”ד הוא ואי לשהות תנן דלא כחנניא היא.
וא”כ רואים מן הרמב”ן, שמה שלחנניא מותר להשהות בנכמב”ד (=נתבשל כמאכל בן דרוסאי) כשאינו גרו”ק, מותר בנכמב”ד להחזיר כשהיא גרו”ק, וממילא כשם שהפשטות הוא שלחנניא מותר להשהות כשנכמב”ד אפילו שיש שם עצמות שיתרככו אח”כ ה”ה שמותר להחזיר בגו”ק בנכמב”ד אף שיש שם עצמות שיתרככו אח”כ.
חידושי הרשב”א (מסכת שבת דף לח עמוד ב): מכלל דעודן בידו אף על פי שאין דעתו להחזיר מותר. פסק רבינו האיי גאון ז”ל כלישנא קמא ולחומרא, וזה לשונו ודאמרת כי עודן בידו מותר להחזיר דוקא דעתו להחזיר דשרי אבל אין דעתו להחזיר עקרה לדעתיה מנהון, ואם הניחן על גבי קרקע אפילו דעתו להחזיר אסור כיון דאיכא תרי לישני בדאורייתא עבדינן לחומרא, והכי נמי בבי דאמרינן בהו תיק”ו איסורין דאורייתא נינהו, עד כאן, וכן כתב ר”ח ז”ל, ולאו דאורייתא ממש קאמרי דהני דרבנן נינהו, דכשהגיע למאכל בן דרוסאי היא מתניתין דאי לא אפילו דעתו להחזיר ואפילו עודן בידו אסור להחזירן דמבשל הוא, אלא ודאי בנתבשל הוא וליכא אלא איסורא דרבנן, אבל דעתן של גאונים ז”ל דכיון דאסרוהו משום דמיחזי כמבשל וקרוב הדבר לבא לידי איסורא דאורייתא הויא לה כדאורייתא ולפיכך הלכו בה להחמיר כשל תורה, וכן הסכימו כל הפוסקים לפסוק בה להחמיר הרב אלפסי ז”ל והרמב”ם ז”ל והר”ז הלוי ז”ל.
גם כאן מבואר שכשנכמב”ד שהוא אותו ענין של מב”ד של היתר שהייה לדעת חנניא בלי גו”ק, שהרי זה המקור לכל ענין של מב”ד, ואז מותר גם להחזיר בגו”ק.
(יש להזהיר כאן, שזה לדעת הראשונים שאחרי שנכמב”ד אין בו עוד בישול, אבל אנו חוששין לדעת הראשונים דגם בנתבשל כמב”ד יש איסור בישול ורק כשנתבשל כל צרכו מותר להחזיר וכמו שכתוב בש”ע (ס’ שי”ח סע’ ד’) וכן ברמ”א (ס’ רנ”ג סע’ ב’) רק שכתבנו כאן שלענין זה שלא חוששין לעצמות אין נפ”מ ביניהם, וזה סתימת הרמ”א אם התבשיל נתבשל כל צרכו.
שולחן ערוך (הלכות שבת סימן רנג סעיף ב): הגה: ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו (ב”י), ואז מותר להחזיר, ואפילו לכירה אחרת, אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור, אפי’ לאותה כירה (מיימוני פ”ג).
ובוודאי סתם תבשיל מבושל כל צרכו אינו כולל שגם העצמות מבושלים כל צרכם, שהרי ביום חול לא מקפידים שגם העצמות יהיו מבושלים עד שניתן לאכול אותם אלא זורקים אותם, וא”כ מה שכתב הרמ”א שנתבשל כל צרכם היינו אף שהעצמות לא מבושלים עד שראוין לאכילה, שאילו כדברי הגרשז”א היה צריך לומר ודוקא שהתבשיל עם כל עצמות הרכים נתבשלו כל צרכם.