ללא מחבר No Author

20 Years Ago: Bill Clinton Bombs Serbia, Killing Hundreds of Civilians

Twenty years ago, President Clinton commenced bombing Serbia for no good reason. Up to 1500 Serb civilians were killed by NATO bombing in one of the biggest BS morality plays of the modern era. Clinton sold the bombing as a humanitarian mission, but the resulting carnage resulted in the takeover of Kosovo by a vicious clique that was later condemned for murdering Serbs and selling their kidneys, livers, and other body parts.

But Clinton remains a hero in Kosovo;  a statue of him was erected in the capitol, Pristina.  It would have been a more accurate representation if Clinton was shown standing on the corpses of the women, children, and others killed in the U.S. bombing campaign.

The U.S. bombing of Serbia was a crime and an outrage from the start.  Editors were chary of articles bashing the bombing campaign so much of my venting occurred in my journal:

April 7, 1999 Much of the media and most of the American public are evaluating Clinton’s Serbian policy based on the pictures of the bomb damage — rather than by asking whether there is any coherent purpose or justification for bombing. The ultimate triumph of photo opportunities…. What a travesty and national disgrace for this country.

April 17 My bottom line on the Kosovo conflict: I hate holy wars. And this is a holy war for American good deeds – or for America’s saintly self-image? Sen. John McCain said the war is necessary to “uphold American values.” Make me barf! Just another … Hitler-of-the-month attack..

May 13 This damn Serbian war… is a symbol of all that is wrong with the righteous approach to the world… and to problems within this nation.

I had a chapter on the Serbian bombing campaign titled “Moralizing with Cluster Bombs” in Feeling Your Pain: The Explosion and Abuse of Government Power in the Clinton-Gore Years (St. Martin’s Press, 2000), which sufficed to spur at least one or two reviewers to attack the book.  Norman Provizer, the director of the Golda Meir Center for Political Leadership, scoffed in the Denver Rocky Mountain News:  “Bovard chastises Clinton for an illegal, undeclared war in Kosovo without ever bothering to mention that, during the entire run of American history, there have been but four official declarations of war by Congress.”

As the chaotic situation in post-war Kosovo became stark, it was easier to work in jibes against the debacle.  In an October 2002 USA Today article (“Moral High Ground Not Won on Battlefield“) bashing the Bush administration’s push for war against Iraq, I pointed out: “A desire to spread freedom does not automatically confer a license to kill…. Operation Allied Force in 1999 bombed Belgrade, Yugoslavia, into submission purportedly to liberate Kosovo. Though Serbian leader Slobodan Milosevic raised the white flag, ethnic cleansing continued – with the minority Serbs being slaughtered and their churches burned to the ground in the same way the Serbs previously oppressed the ethnic Albanians.”

In a 2011 review for The American Conservative, I scoffed: “After NATO planes killed hundreds if not thousands of Serb and ethnic Albanian civilians, Bill Clinton could pirouette as a savior. Once the bombing ended, many of the Serbs remaining in Kosovo were slaughtered and their churches burned to the ground. NATO’s “peace” produced a quarter-million Serbian, Jewish, and Gypsy refugees. At least the Serbs were not murdering people for their body parts, as the Council of Europe recently accused the Kosovo Liberation Army of doing to Serb prisoners in recent years. (“When the transplant surgeons were confirmed to be in position and ready to operate, the [Serbian] captives were … summarily executed by a KLA gunman, and their corpses transported swiftly to the operating clinic,” where their kidneys were harvested for sale.) Perhaps even worse, Clinton’s unprovoked attack on Serbia set a precedent for “humanitarian” warring that was invoked by supporters of Bush’s unprovoked attack on Iraq.”

Reposted below are a Washington Times piece on post-war body harvesting and a couple of Future of Freedom Foundation pieces on Clinton’s lies.

Washington Times, August 5, 2014

When the spoils of war are human organs

by James Bovard
Bill Clinton’s Kosovo ‘freedom fighters’ trafficked in body parts

Former President Bill Clinton continues to be feted around the world as a progressive champion of human rights. However, a European Union task force last week confirmed that the ruthless cabal he empowered by bombing Serbia in 1999 has committed atrocities that include murdering individuals to extract and sell their kidneys, livers and other body parts.

A special war-crimes tribunal is planned for next year. The New York Times reported that the trials may be stymied by cover-ups and stonewalling: “Past investigations of reports of organ trafficking in Kosovo have been undermined by witnesses’ fears of testifying in a small country where clan ties run deep and former members of the KLA are still feted as heroes. Former leaders of the KLA occupy high posts in the government.” American politicians have almost entirely ignored the growing scandal. Vice President Joe Biden hailed former KLA leader and Kosovo Prime Minister Hashim Thaci in 2010 as “the George Washington of Kosovo.” A few months later, a Council of Europe investigative report tagged Mr. Thaci as an accomplice to the body-trafficking operation.

The latest allegations might cause some Americans to rethink their approval of the 78-day bombing campaign against Serbia killed up to 1,500 civilians. In early June 1999, The Washington Post reported that “some presidential aides and friends are describing [bombing] Kosovo in Churchillian tones, as Clinton’s ‘finest hour.’” Clinton administration officials justified killing civilians because the Serbs were allegedly committing genocide in Kosovo. After the bombing ended, no evidence of genocide was found, but Mr. Clinton and Britain’s Tony Blair continued boasting as if their war stopped a new Hitler in his tracks.

The KLA’s savage nature was well-known before the Clinton administration formally christened them “freedom fighters” in 1999. The prior year, the State Department condemned “terrorist action by the so-called Kosovo Liberation Army.” The KLA was heavily involved in drug trafficking and had close to ties to Osama bin Laden. Arming the KLA helped Mr. Clinton portray himself as a crusader against injustice and shift public attention after his impeachment trial. Mr. Clinton was aided by many congressmen anxious to portray U.S. bombing as an engine of righteousness. Sen. Joe Lieberman whooped that the United States and the KLA “stand for the same values and principles. Fighting for the KLA is fighting for human rights and American values.”

After the bombing ended, Mr. Clinton assured the Serbian people that the United States and NATO agreed to be peacekeepers only “with the understanding that they would protect Serbs as well as ethnic Albanians and that they would leave when peace took hold.” In the subsequent months and years, American and NATO forces stood by as the KLA resumed its ethnic cleansing, slaughtering Serb civilians, bombing Serbian churches and oppressing any non-Muslims. Almost a quarter-million Serbs, Gypsies, Jews, and other minorities fled Kosovo after Mr. Clinton promised to protect them. By 2003, almost 70 percent of the Serbs living in Kosovo in 1999 had fled, and Kosovo was 95 percent ethnic Albanian.

In 2009, Mr. Clinton visited Kosovo’s capital, Pristina, for the unveiling of an 11-foot-tall statue of himself. The allegations of the KLA’s involvement in organ trafficking were already swirling, but Mr. Clinton overlooked the grisly record of his hosts. Instead, he stood on Bill Clinton Boulevard and lapped up adulation from supporters of one of the most brutal regimes in Europe. A commentator in the United Kingdom’s The Guardian newspaper noted that the statue showed Mr. Clinton “with a left hand raised, a typical gesture of a leader greeting the masses. In his right hand he is holding documents engraved with the date when NATO started the bombardment of Serbia, 24 March 1999.”

Shortly after the end of the 1999 bombing campaign, Mr. Clinton enunciated what his aides labeled the Clinton doctrine: “Whether within or beyond the borders of a country, if the world community has the power to stop it, we ought to stop genocide and ethnic cleansing.” In reality, the Clinton doctrine was that presidents are entitled to commence bombing regardless of whether their accusations against foreigners are true. As long as the U.S. government promises great benefits from bombing abroad, presidents can usually attack whom they please.

Mr. Clinton’s war on Serbia was a Pandora’s box from which the world still suffers. Because politicians and most of the media portrayed the war against Serbia as a moral triumph, it was easier for the Bush administration to justify attacking Iraq and for the Obama administration to bomb Libya. Both interventions sowed chaos that continues to curse the purported beneficiaries.

Unfortunately, Bill Clinton will never be held liable for killing innocent Serbs or for helping body-snatchers take over a nation the size of Connecticut. Mr. Clinton is reportedly being paid up to $500,000 for each speech he gives nowadays. Perhaps some of the well-heeled attendees could brandish artificial arms and legs in the air to showcase Mr. Clinton’s actual legacy.

From Lewrockwell.com, here.

Top Ten Words for Idols

The classical rabbinic work Avos d’Rabbi Nosson (ch. 34) writes that just as there are ten names which refer to G-d, so too there are ten words for idolatry. Malbim explains that these ten words of idolatry correspond to the ten names of G-d because G-d created the world such that there is equal power to the forces of good and the forces of evil. This equalization serves to allow each individual to choose his own path, without prejudice towards one option over the other. As you might know, man’s ability to choose his own path is the basis for all reward and punishment.

Before we go on to explain these ten words, Rabbi Yom Tov Tzahalon (1559-1638), sometimes known as Maharitatz, points out the obvious: While the ten names of G-d refer to One Entity who is called by ten names, the ten words for idolatry represent ten distinct types of idol worship, and do not refer back to one unified idea. In other words, the Bible uses these ten words to disparagingly refer to idolatry, but these words are not contextually interchangeable because they may refer to different aspects of idolatry. Still, the Sages understood that conceptually all of these words allude to various negative properties of idolatry in general.

We will now visit each of these ten synonyms and explain how they relate back to idol worship or idolatrous deities. Idolatrous deities are called elilim because they are “hollow” (chalulim). Malbim explains that idolaters pretend that idols have holy spirits within them, but, in reality, they are hollow and empty. Two different versions of Rashi (to Shabbat 149a) give two different explanations as to the meaning of elilim. In the printed edition of Rashi he explains that the word elilim is related to the word chalalim (“corpses”), ostensibly because idols, like corpses, are inanimate objects that have no life. An alternate version of Rashi (cited by Rabbeinu Nissim and Ritva there) explains that elilim is related to chalulim (“hollow”) because their existence was imagined in the “empty cavity of the hearts” of those who worship them.

Elsewhere, Rashi (to Lev. 19:4, Jer. 14:14, Zech. 11:17, Job 13:4), as well as Ibn Ezra (to Lev. 19:4) and Nachmanides (to Job 13:4), explain that the word elil is derived from the Hebrew word al (“not”), and refers to the nothingness and non-existence of idols’ powers.

One type of idol is a pesel because it is considered “disqualified” (nifsal or pasul) from the range of legitimate expressions of worship.

Another type of idol is called a masecha because it is “poured” (nisuchim).Malbim (1809-1879) and Rabbi Shlomo Pappenheim of Breslau (1740-1814) explain that this refers to metal idols that were formed through molten metal poured into cast molds. Rabbi Eliyahu Benamozegh (1822-1900) writes that the word masecha is related to sichah (anointment), and refers to the ritual anointing of idols for their “consecration” (which was said to bring the spirit of the deity into the physical idol).

An additional type of idol worship is called a mazteivah (“single-stone altar”), because idols must remain “standing” (nitzavim) in their place and cannot move on their own.

Idols are also called atzavim (literally, “bones”) because they are made up of multiple parts, like the bones of a person (as opposed to G-d, Who cannot be broken down into multiple components). Malbim writes that idols are called atzavim because they “sadden” (atzuv) those who worship them, for they cannot deliver the expected results.

The Bible sometimes refers to idols as gilulim because they are “disgusting” (megualim) and are comparable to “excrement” (glalim). Rabbeinu Shimshon of Shantz and Pirush ha’Raavad (in their commentaries to the Toras Kohanim) clarify that these expressions of disgust and repulsiveness do not refer to the sin of idolatry. Rather, this term reflects the physical attributes of the idols themselves. For example, if rain falls upon idols left outside, then wooden idols become moldy, and metal ones rusty; if they are singed by fire they can also become filthy and repulsive.

Malbim explains that the disgust refers to the face of the images, which are sometimes portrayed as such disgusting creatures as insects, moles, and bats.

The execrable properties of idols are reflected in another two synonyms for idols: They are sometimes called terafim because they can become “rotten,” and sometimes called shikutzim because they are indeed an “abomination” (sheketz).

Idols are also called chamanim (a derivative of the word chamah — “sun”) because they are left outside to stand in the sun. Interestingly, Rav Achai Gaon (680-752) in Sheiltos d’Rav Achai Gaon explains that idols are called chamanim because they die like animals.

What is the connection between the word chamanim and animals? The Netziv, Rabbi Naftali Tzvi Yehudah Berlin (1816-1893), explains that when people die, thereby losing their ability to continue functioning, they are customarily buried in order to conceal their embarrassment. Animals, on the other hand, are not given that respect. Rather, their corpses are allowed to remain out in the open and continuously rot under the heat of the sun. Based on this, the Netziv explains that Rav Achai means that idols are most comparable to dead animals inasmuch as both are not buried when rendered useless, but are simply left out in the sun.

Finally, some idols are called asherim because they receive their “validation” (ishur) through other forces. This is because idols only receive their validation (i.e., praise) from others, but are not worthy of praise on their own merits, for they do not actually have any powers. Malbim explains this slightly differently. He writes that the “validation received through others” refers specifically to moon-worship because even though the ancient idolaters acknowledged that the moon does not possess any light of its own, but rather receives its light from the sun, they still continued to worship the moon.

Pirush ha’Raavad writes that idols are called asherim because they receive their “straightening out” (yashar) from outside forces. In other words, if the idol falls down for some reason, it cannot pick itself up, but rather needs to be set up again by someone else.

From What’s in a Word, here.

לא תגורו מפני איש

הרב אליהו קאופמן

      מה שאירע בלונדון – בירת בריטניה, בפרשת העריות של הדיין יונתן אברהם, הוא המשך למה שהתחיל שם לפני מספר שנים עם הרב חיים הלפרין. שניהם – דרך אגב, תושבי השכונה החרדית המודרנית “גלדרס גרין”. כאשר התפוצצה פרשת הרב חיים הלפרין מיד החלו הניסיונות לטייח ולעקם את האמת. במוצאי שבת שלאחר שמחת תורה של אותה שנה הוזמן הרב חיים הלפרין לביתו של הדיין חנוך הרנטרויא, משכונת “הנדון” הסמוכה ל”גלדרס גרין”. הרב הלפרין – רב בית המדרש שברח’ “בריג’ ליין 65 ב”גלדרס גרין”, היה בטוח שהוא מוזמן לישיבת רבנים של האזור הצפון – מערבי של לונדון. זה לא היה מופרך כי ישיבות כאלה התקיימו מידי פעם ואליה הגיעו רבני “גלדרס גרין” ו”הנדון” לטכס עצה ביחס לעמדה ולפעילות כזו או אחרת בלונדון. בבית הרב ערנטרויא – זקן הדיינים והרבנים באזור ובעבר אב”ד בית הדין של ה”יוניטד סינגוג” בלונדון ובבריטניה (“בית הדין של המדינה”), אמנם הגיעו כול רבני האזור אבל זו הייתה מלכודת ה”כיפה אדומה” עבור הרב חיים הלפרין. היו שם הרבנים ווינגרטן, הגר, רוברטס והיו שם גם הדיינים ליכטנשטיין, גאלי ואברהם ועוד רבנים ודיינים אחרים. אבל הנושא לא היה עניין של פעילות תורתית או משהו דומה אלא היציאה לאור השמש של מעלליו של הרב חיים הלפרין בעשרות נשים חרדיות, כולל נשואות. לא ארחיב כאן על מעלליו של ה”רב החסידי” והשמנמן מפאת הצניעות אבל רק אציין שבאחד המקרים הוא טען כלפי נערה חרדית שקצת ירדה מהדרך כי “אם אני לא אעשה לך את זה אז גויים טמאים יעשו לך את זה ויטמאו אותך”. כך לפחות הופץ הסיפור שאולי הינו אמת ואולי הוא אגדה. הרב הלפרין עמד מול כול אותם הרבנים ופרץ בבכי. הוא הודה במעשיו והבטיח לעזוב את לונדון בזמן קצר ביותר. אבל בבוקרו של יום שני שאח”כ הגלגל התהפך.

         באותם ימים עוד היה בחיים נשיא ארגון “כדתיא” – ארגון הגג של הקהילות החרדיות בבריטניה, הרב אלחנן הלפרין מ”גלדרס גרין, אביו של הרב חיים הלפרין. על מה שהסכים הרב הלפרין – לעזוב את לונדון, לא הסכים האב ועימו שני בניו משה ודוד, אחייו של חיים. משפחת הלפרין – ובראשם האב הזקן, יצאה חוצץ נגד סילוקו של הרב חיים הלפרין מלונדון והאב אף ענה כי “הכול עלילה”. הם ניסו לתלות זאת במלחמת ה”ליטאים נגד הרב החסידי חיים הלפרין”. לימים הובהר כי בוודאי שלא כך היו הדברים משום שבין רבני “גלדרס גרין”, שקמו נגד חיים הלפרין, היה גם הרב הגר, רב בית כנסת מרכזי וכולל גדול ב”גלדרס גרין”. אבל הרב אלחנן הלפרין לא הרפה וכנגד העובדות נגד בנו חיים הוא גייס “שושלת יוחסין” שבה טען כי בנו הוא צאצא של ה”דברי חיים” מצאנז וכול הפוגע בבנו הרי שה”דברי חיים” ינקום בו משמים. בוודאי שכול הסיפור הזה מופרך שהרי יצחק אבינו מעולם לא נקם משמים במי שנלחם בעשיו בנו. לחצה של משפחת הלפרין – לטיהורו של חיים, הפך לאובססיבי ולאף לאלים. כך למשל נעל הרב משה הלפרין (כיום הוא יורשו של אביו בבית המדרש המרכזי – “בית שמואל”, ב”גלדרזס גרין”) את אב”ד “כדתיא” – הרב אפרים פדובא מ”סטמפורד היל”, בבית אביו ואיים לא לתת לו לצאת מהבית עד שהרב פדובא ישנה ויחתום שחזר בו כנגד אחיו חיים. כך ניסו האח דוד הלפרין ועסקן מרכזי מ”גלדרס גרין” להלך אימים על הנשים הנפגעות ועל בעליהן של הנשואות ולאיים עליהם לבטל את תלונותיהם במשטרת לונדון. התוצאות היו שהרב חיים הלפרין אמנם נותר ב”גלדרס גרין” אך הוא יצא מכך ב”שן ועין”.

       בית מדרשו של הרב חיים הלפרין התרוקן מעשרות מתפללים חשובים ואמידים שהחליטו שזה לא יהיה יותר רבם. במקומו של הלפרין הם בחרו את הרב יוסף וויינברג – לשעבר ראש ישיבת וינה, ונכדו הגדול של הרב המנוח ומיסד החינוך החרדי בבריטניה, הרב שמלק’ה פינטר זצ”ל. משפחת הלפרין ניסתה להפעיל כוחניות נגד שליחתו של הרב ווינברג ללונדון אך נכשלה. גם במישור המשפחתי נאלץ הרב הלפרין להתקפל. הרב חיים הלפרין היה המועמד הטבעי לרשת אביו – כרב בית המדרש המרכזי ב”גלדרס גרין” (“בית שמואל”) אך הפרשה גרמה לכך שהיורש הפך להיות אחיו, הרב משה הלפרין, המכהן כיום כרב בית המדרש במקומו של אביו המנוח, הרב אלחנן הלפרין. גם מעמדו של הרב חיים הלפרין – כדיין ב”כדתיא” החרדית, עורער ונשר. אבל מנגד הוא עזב את העיר, הוא ממשיך לתפקד כרב של בית מדרש פרטי והתלונות נגדו במשטרה נסגרו ע”י אילוץ הנשים לחזור בהן. היה נכון שאילו תמורת סגירת התלונות הללו הוא יפסיק לתפקד כרב בלונדון ויעזוב את העיר אבל כאמור, זה לא קרה. יש לציין כי יותר מעשור לפני התפוצצות פרשת הרב חיים הלפרין הרי שכותב שורות אלה שמע על דברים דומים על הרב הלפרין מדיין מרכזי בלונדון, ואף לו מאותו דיין כי הרב חיים הלפרין קיצר ימי נידה לנשות חלק מבאי בית הכנסת שלו, שלא עפ”י ההלכה. תלמיד חכם ב”סטמפורד היל” טען בפרשה שהוא אמנם איננו יודע פרטים ממשיים על מעללי ההלפרין הזה אבל לאחר שראה ושמע מיהן מספר נשים שהלכו ל”התייעצויות” אצל הרב חיים הלפרין הרי שהוא לא מתפלא על פיצוץ הפרשה הזו. אבל הנזק הגדול נעשה בכך שבראות אחרים ש”לית דין ולית דיין” כנגד העריות הללו הלך המצב והדרדר לכך שגם אחרים – כולל רבנים ודיינים, זלזלו בענייני הצניעות והעריות.  ב”סטמפורד היל” ניסו לא מעטים לגונן על חיים הלפרין משום היותו חסידי, אחרים טענו כי עשה זאת כ”מסג’ רפואי” וברשותן של הנשים, והיו בכלל שניסו לטעון כי “עדות נשים היא פסולה”. אין ספק שהמגינים הללו הזיקו לנושא עצמו ודרדרו את במצב תוך זלזול בצניעות והורדתה עוד יותר למטה ממה שהיתה עד אז. וכך הגענו לפרשת יונתן אברהם – דיין ב”בית הדין של לונדון והמדינה”.

       הסיפור החדש התפוצץ בשבועות האחרונים. הדיין הלה – אף הוא תושב “גלדרס גרין”, נתפס ע”י בלש פרטי כשהוא מטמא בזנות אשת איש, שהיא ובעלה הגיעו אליו לצורך “שלום בית”. לעומת הרב חיים הלפרין – הרי שהדיין הזה התפטר מיד מכול תפקידיו. כנראה שחסר לו ה”ייחוס” המזרח אירופאי והחסידי שהיה לחיים הלפרין. אבל גם עליו מנסים חבריו לגונן. כך למשל עשה הדיין הוותיק חנוך ערנטרויא, שבעבר היה אב”ד בית הדין שבו כיהן הדיין אברהם שסרח, וכיום ערנטרויא עומד בראש בית הדין האירופאי של “ועידת רבני אירופה” ועוסק בגיורים די בעיתיים, כאשר חלק מה”גרים” הללו נדחפים על ידו להפוך ל”רבנים” שאפילו מעורבים כ”דיינים”, שלא עפ”י “שולחן ערוך”. דיין ערנטרויא – שבפרשת חיים הלפרין הוא היה נחרץ ביותר ולא ניסה למצוא “קולות” להשתקת הרעש סביב הפרשה, הרי שבפרשת דיין אברהם הוא תלה בבתי הכנסת ב”גלדרס גרין” מודעה המבקשת לאסור בבתי כנסת ובשולחנות שבת את הדיבור על הפרשה הזו. היחיד ששבר את בקשתו היה הרב אהרון בצוץ, רב קהילת הספרדים ועדות המזרח, ששמה “כנסת יחזקאל”.

        הרב אהרון בסוס בנה את קהילתו בעשר אצבעות. בשנת 1990 הוא היה רב צעיר ב”גלדרס גרין” שאנשיו חיפשו לו פעם עשירי למניין ברחובה של עיר. אבל עם השנים הוא הפך את קהילתו לקהילה הספרדית המרכזית והגדולה של בריטניה. כיום – כמעט שלושים שנה אח”כ, יש לו סניף אפילו בשכונת רמת בית שמש א’ שבבית שמש, והקהילה שלו שם נקראת “מעם לועז”. אלה הם בני הדור השני והשלישי שגידל הרב בצוץ לתורה ולמצוות בבריטניה ולימים עלו לישראל ובנו את קהילתם בבית שמש. אבל בשנים האחרונות פרסומו יצא בשל עמידתו בפסוק “לא תגורו מפני איש”. עוד לפני פרשת דיין אברהם שסרח הוא התעמת עם אחד בשם דואק, שהגיע מארה”ב והפך לעמוד ה”דיינות” בבית הדין של ה”ספרדים – פורטוגזים” בלונדון. בית דין זה הוא הרביעי בגודלו בין בתי הדין היהודיים בבריטניה וגם הפחות חשוב שבהם. רוב היהדות הדתית של יוצאי המזרח חברים בבתי הדין של ה”יונייטד סינגגוג” (“בית הדין של המדינה”), בית הדין של “חברת בני ישראל” (“פדריישן”) והחרדים חברים ב”כדתיה”. הדיינות והכשרות של בית הדין הקטן הזה מזערית אבל בית הדין הזה עשיר מאוד מהימים שלפני התבוללותם של צאצאי היהודים הספרדים והפורטוגזים. דואק הגיע ללונדון מארה”ב לאחר שבני עדתו (עדת יוצאי העיר חלב שבסוריה) הראו לו את הדרך לטיסה חד כיוונית לבריטניה בשל עמדותיו הפרו רפורמיות והפרו קונסרבטיוויות, ובעיקר בשל תמיכתו בהכרה לאנשי התועבה. האיש הזה הוא חתנה של הבת הסוררת והמורדת של הגר”ע יוסף – גב’ זכייה בר שלום, שגם אחייה הכריזו מלחמה עליה ועל חתנה המפוקפק. מרגע בואו ללונדון החל דואק בסערות פרובוקטיביות, ובראשן הצהרותיו בדבר תמיכתו בהכרה בתועבות ובמתן לגיטימציה לאנשי התועבות. באחרונה העלה רעיונות דומים גם “רבה הראשי” של בריטניה – אפרים מירוויס, ששלח חוזר חוצפני לתלמודי התורה החרדים לאמץ את ההכרה בתועבות ובאנשיהם. כאשר אותו דואק החל בהצהרותיו הפרובוקטיביות הרי שהרב בצוץ יצא מיד נגדו. הרב בצוץ – השייך ל”כדתיא”, האמין שבית הדין של החרדים יעמוד מאחוריו אך מה הופתע הלה כאשר הללו רק גמגמו וטענו כי “זהו עניין פנימי של הספרדים”. מסתבר שאם דיין דונר וחבריו מ”כדתיא” היו חיים בימי שבתאי צבי ימ”ש הם היו עונים ל”חכם צבי” את אותה תשובה (…). זו לא הייתה הפעם הראשונה שב”כדתיא” פסחו על שני הסעיפים. לפני יותר מעשור הם פחדו לצאת נגד “גר צדק” מפוקפק שניסה להשתלט, בעזרת כספו, על בתי הדינים בלונדון ולהכניס שם “גרים” כלבבו ע”י הטיית דיני היהדות, ולימים גם הוא הואשם בענייני אי קיום הלכות “אבן העזר”. בית הכנסת של אותו האיש – בשכונת “הנדון”, הסתנף אז ל…”כדתיא”, גם כשבאירועי קידושים ושמחות לא הייתה שם מחיצה בין אנשים לנשים! כאשר עלה עניינו של דואק לכותרות הדיונים בבריטניה הרי שמלבד הרב בצוץ מסתבר שכול הדיינים והרבנים מלאו פיהם מים ורק בחדרי חדרים דיברו על הסכנה באיש הזה, שלמעשה הינו רפורמי. דייני בית הדין של דואק, הספרדים – פורטוגזים, כמובן ששתקו מתוך לויאליות ל”קולגה”. גם בית הדין של חברת “בני ישראל” שתק וכך גם “בית הדין של המדינה”. באותם ימים הוביל את סתימת הפיות לטובת דואק – מטעם “בית הדין של המדינה”, אותו דיין נואף ששמו יונתן אברהם, זה שנתפס לימים באשת איש. אברהם לא התבייש לצלצל שוב ושוב לרב בצוץ ולבקש ממנו להרפות מדואק הרפורמי, ולאחר שהרב בצוץ סירב הרי שאברהם התעלם ממנו במפגשי רבנים וסובב ממנו את ראשו כדי לא לברכו באמירת שלום. לא במקרה חז”ל טענו כי התמיכה בעבודה זרה (במקרה שלנו אלה הרפורמים …) מביאה לגילוי עריות. לא במקרה מי שתומך בחיי “דו קיום” עם אנשי התועבות הוא בעצמו עובר על אשת איש, ומי יודע איזה עוד עבירות הוא ביצע. ממצאי הבלש הפרטי מסתבר שהדיין הנאלח הזה נפגש עם אשת האיש לא רק במלונות אלא גם במקומות מפוקפקים שהצניעות והכשרות מהם והלאה. קולו של דיין ערנטרויא – “דיין העל” של בריטניה, לא נשמע בכול פרשת אותו הדואק וכך גם כאשר הרב מירוויס שלח את חוזר התועבה לבתי הספר החרדים. כאן יש לציין כי כבר בימיה של גב’ מרגרט תאצ’ר – ראש ממשלת בריטניה הגדולה של שנות השמונים של המאה העשרים, כבר עלה עניין קבלת אנשי התועבה כחלק משינויים דתיים בבריטניה, אך בעוד שהכמורה האנגליקנית הייתה מוכנה להתפשר בעניין הרי ש”הרב הראשי” של בריטניה דאז, הלורד עמנואל יעקובובי’ץ, סירב לכך בכול מאודו ולבסוף הכמורה האנגליקנית שינתה את דעתה. על כך יצאה גב’ תאצ’ר השמרנית לטובתו של הלורד יעקובובי’ץ והאדירה את שמו בעוד שכלפי הכמרים היא פלטה מילות זלזול.

       את דיין אברהם לא מספיק להדיח מתפקידיו הרבניים אלא שיש גם לשלול ממנו את זכותו להעביר שיעורי תורה בכול אתר ואתר, ואף יש לדאוג שיעזוב את לונדון. אבל כדי לעשות זאת צריכים רבני בריטניה לשנות את דרכם ואפיים ולהתחיל להיאבק נגד כול מי שפורץ גדר באשר היא. המאבק נגד הרפורמי דואק ונגד הנואפים הלפרין ואברהם חייבת להיות ברורה, חדה וללא משוא פנים. את המאמר הזה הבאתי משום שמישהו צריך לכתוב ולא לשתוק על ירידת קרנה של התורה והיהדות בבריטניה, ועוד כשהדג הרבני מסריח מראשו.

מאתר יורה דעה, כאן.