אסתר קמרון Esther Cameron
Israel: The Long Slide to Slavery
Reprinted with permission.
לולב כרובה, אתרוג כרימון
כוונה
לזכר יאיר שטרן
לוּ אֶתְפֹּס אֶתְרוֹג כְּרִמּוֹן
וְלוּלָב כְּרוֹבֶה
וַאֲכַוֵּן תְּפִלָּתִי
שֶׁמִּלָּה תַּפִּיל שׂוֹנֵא
לוּ תְּהִי סֻכָּתִי לַמֶּרְכָּבָה
אָהֳלֵי בְּלִיַּעַל יַשְׁחֵת
וְשִׂמְחָתִי לַכִּפָּה
שֶׁעֲצַת הָאוֹיֵב יֵרֵט
כִּי מִלְּבַד תְּפִלָּתִי, בְּיָדִי
מָה נוֹתַר לִי עוֹד —
רַק רְצוֹנְךָ, הַבּוֹרֵא,
שֶׁתֵּבֵל תַּעֲמֹד!
למה אין לנו מנהיגות? – אסתר קמרון
ב”ה
אסתר קמרון
למה אין לנו מנהיגות?
במשך חיים כבר לא קצרים, היו לי כמה ידידות שלקו במחלות נפש. כנראה הן ראו בי קרובת רוח, אף על פי שלמדתי לתפקד פחות או יותר כשפויה. לאחרונה ישבתי עם אחת מהן בבית קפה. היא אמרה לי:
“עם ישראל מתפרק כי הוא עם ואיננו אומה”, והסבירה, כי “אומה” לשון “אם”. ולקראת סוף שיחתנו היא אמרה לאיזו אמירה שלי “אָמֵנָה”, והסבירה: “‘אמן’ זה ‘אם’ ונו”ן, שזו אמא בינה, חמישים שערי בינה”.
“מעניין”, אמרתי. “בספר ‘קול התור’ נאמר, שמשיח בן יוסף ישרוד בעזרת ‘אנשי אמנה'”.
“לא יהיה משיח”, היא אמרה. “השכינה, היא תהיה המשיח”.
“אבל”, אמרתי, “מישהו יצרטך להכיר בשכינה. לתת את הדוגמה”.
היא לא קיבלה את זה, ואני לא ניסיתי לשכנע. אמרנו זו לזו “חזק” ונפרדנו.
וחשבתי על ניסיונותיי, במשך השנים האחרונות, למצוא מנהיג.
זה התחיל בזמן ההתנתקות. שהיתי אז בחו”ל, הייתה לי עדיין אמביוולנטיות לגבי מפעל ההתנחלות ורעיונות “משיחיים”. אבל בהתנתקות היה נדמה לי, שרק מי שהיו לו הרעיונות כאלה נשאר שפוי וראה את הנולד. כל האחרים, אפילו “שומרנים”, שפעו אופטימיות. אמרתי לעצמי “אם יש רעיון, שכל מי שאיננו מחזיק בו יוצא מדעתו, ייכתן שרעיון זה אמת”. ואז שמעתי לראשונה על משה פייגלין וקראתי את ספרו “במקום שאין אנשים”.
עכשיו אני כבר רואה שתהיה לי בעיה. הדברים יישמעו כאילו אני אומרת לשון הרע על איש אחד, שנטפלתי אליו כי התרשמתי מכתיבתו. (וראיתי בו בן תורה שרוצה לגשת לבעיות המידנה באופן מעשי; האהבתי את אמירתו “מציאות – זהו השם החילוני של הקב”ה”.) אבל עיקר נושא התאוננותי הוא נוהג סטנדרטי לחלוטין – זאת הרי הנקודה — והשאר כבר ידוע לציבור. אני מבקשת מראש סליחה ממשה פייגלין, ומבטיחה לקורא, שאנסה לומר משהו חשוב, שלא יכולתי לומר בצורה אחרת. אולי הוא עוד יחשוב…
ובכן, אהבתי את הספר הנ”ל. הוא כתוב באופן חזק, וניתוחו את התהליכים שהביאו לגירוש נראה לי סביר מאוד. גם התרשמתי, שרבים וטובים ראו בפייגלין מנהיג.
אבל לקראת סוף הספר הייתה התפתחות שהדיאגה אותי, כשהוא סיפר שבשלב מסויים הוא ושמואל סאקט ראו צורך לפרוש מעבודתם ולהיעשות מנהיגים של התנועה במשרה מלאה. מן הרגע הזה, היה נדמה לי שהוא התעלם מלקחי ניסיונו ודן עצמו לכישלון.
כי מה ראינו בפרקים הקודמים של הספר? הוא, וכל אלה שמחו נגד ההתנתקות, נקטו בטקטיקה של “מרי אזרחי”, של הפגנות בלתי אלימות, כאלה שבארה”ב כנראה תרמו לשיחרור יהודי ברית המעוצות. אבל כאן, קבע פייגלין, השיטה הזאת לא עובדת, כי המשטרה איננה מכבדת את זכויות האזרחים כאשר דעות האזרחים אינן מתאימות לה. וגם התקשורת נשלטת בשמאל.
כבר שנים לפני כן הגעתי למסקנה, כי מול תשקורת העלולה להיות מודרכת על ידי כוחות הרסניים, יש רק דרך אחת: לגבש תנועה שבה יהיה תפקיד לכל אחד, חבורה שתגבש תוכנית עבודה ותשפיע דרך הקשרים האישיים של חבריה. בתוכניתו של יתרו ראיתי בסיס סביר להתארגנות.
ללא התארגנות של התומכים, פייגלין וסאקט יכלו בעצם רק להציג הצגות. להתראיין, להתעמת עם המשטרה. ולכתוב עוד. וכמובן, לאסוף תרומות. אבל: כל זאת אינה פוליטיקה, שלא לדבר על מדינאות. התנועה שנקראתה “מנהיגות יהודית” לא ממש המריאה.
ב-2010 פייגלין החליט להצטרף לליכו”ד, צעד העשוי להוביל רק לדילדול המטרות שלו. הוא ביקר בארה”ב כדי לגייס תמיכה, ופגשתי אותו שם. בשלב זה כתבתי לו שיר באנגלית (יש לפייגלין אנגלית מעולה). ב-2013, בהיותי שוב בארץ אחרי שהות ממושכת בחו”ל, תרגמתי את השיר כדלן:
“משה, משה”
“משה, משה!” — שמע קול ונפנה
על השביל הכהה שעוד החשיך
לפניו. מי קרא לו? לא בער
שום סנה בטווח ראיתו. אלא
עמדה לה שם אישה תמירה, מבוגרת
ממנו אולי שנות דור. “מי את?” אמר.
והיא במלוא הרצינות ענתה לו:
“אכיר ב’שרח’ כבשם שלי.
שרח בת אשר — כבר נפגשנו פעם.
אבל תחילה אני לך קראתי.
זה אתה, משה? אתה אמור להשיב
בקול חזק ‘הנני.'” “איזה מין
משחק זה?” הוא ענה. “אמנם גדלתי
עם שם ‘משה’ — כמו המון אנשים.”
“אבל הנך מנהיג לישראל,
ואם אינך משה, מנהיג אין לנו.
את תפקידי שלי לשחק התחלתי
תחת לחץ — לא חשוב. ואל תדאג:
לא אדרוש ממך נסים. רק להפגין
אותה תכונה, בה הצטיין משה
רבינו.” “את מתכוונת כנראה
לענוה.” “כן, לענוה. כי היא הדלת
דרכה תבונה תגיע לעולם.
אם תתאזר בה עוד חצי שעה
ותאזין למי שהאזינה
זמן ארוך, אוכל אולי להצביע
על אותה נקודה שבה סטית
מדרך המלך, ואיך תשוב אליה.
הלא אתה ציטטת: ‘במקום
שאין אנשים, השתדל להיות איש’–
אלא שלא רק איש אחד דרוש,
דרושים עשרה, עשרות עשרות,
רשת שלמה של משתדלים-להיות-איש
הקשורים באמונה ובאמת,
הפועלים בהתאמה וכל
אחד לחוד, עם הכלים שלו,
לפי אותם כללים שנמסרו
במשך הדורות מהר סיני
בידי אבות, להם לא הורה חשבון
חפוז לגשש אחרי התקוה
תוך השלכתה הצדה ואחיזה
באמצעי ניכור ואי-תקשורת —
הרבה שנים איבדת בכך,
אך כל שגיאה ניתן עוד לתקן
בעזרת מי שממנו זמן נובע.”
ואז, כמבקשת לקדם
לאיזו תגובה, פחדה ממנה,
“אמנם,” אמרה, “קראו רבים לדרך
שבאתי להורות לך עכשיו
לא מעשית ולא מציאותית.
אך על ‘מלחמת חלומות’ כתבת
כאילו לחלום יש השפעה.
מעשיות מותעית רק תפזר
עוצמה זורמת מרעיון נכון–
הלואי שכשלון אמצעי-השוא
ישיב אותך למחשבה על פעולות
הנובעות בעקביות מענינך,
מענין עם ישראל, תורת ה’,
ומדינה יהודית, החקוקה
בברית סיני, שבה בלבד חקוק
ציור עולם לאנושות כולה.
כבר היום תוכל לנקוט בצעדים
בהם תיפקוד המדינה הכסופה
ייראה: אירגון רגיש, מתוחכם, שקוף.
אתה הרי איש רוח, איש ספרות.
הלא תבנה על כוח יצירה?
דרוש לך קבינט. תוכל למלא
כבר עתה כל עמדה, וכל ממונה
יסביר איך יממש את תוכניתך
בתחום שלו. בכך תמשוך אליך
בוחרים רבים המעוניינים לדעת
מה ומי יקבלו, מלבד איש ישר
אחד. ולא יהיו בשורותיך
אלמונים — שלא ילכו לאיבוד
שום כישרון ושום מלת אמת.
גם הישמר מנטיית הוותיק
להתבצר בפני עצת הבא
לרגע. היזכר באותו אורח
הבא אליך במרגלות סיני
ואת המערכת שתוכניתה
שטח לפניך שקול היטב היטב.
אם לדבר הזה בכובד ראש
הקשבת, הוא ישמור עליך פן
תסמוך על חשבון-שוא שאינו מוביל
למטרה. הלא תורה תראה
תמיד, אם רק נצליח לשים לב,
אי-איזו דרך, בה להתקדם
למרות ימים גואים, שחקים קודרים.”
אמרה. והפנתה ראשה הצידה
לשביל שהתפצל שם. בענן מעליו
נצנצה איזו קרן — שמא עמוד השחר?
אתם רואים כבר, למה יש לי קרבה לאנשים לא לגמרי שפויים. כמבון, אינני שרח בת אשר, כפי שמשה פייגלין איננו משה רבנו. אבל יש דבר כזה: להיות קרואי בשם, כשה”מציאות” מדברת אלינו ודורשת ממנו להיות יותר ממה שהיננו. זה צריך להיות זמן כזה, לא?
שלחתי לו את זה וקיבלתי ממנו תשובה – שאיננו מבין בשירה. אז כתבתי לו את זה בפרוזה. האם הוא ענה לי? איני זוכרת.
פייגלין נבחר לכנסת, אבל שם לא יכול היה לעשות הרבה. ב-2015 הוא פרש מן הליכו”ד וייסד מפלגה משלו. ניסיתי שוב לכתבו לו שיר:
תגלנו
אַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו סָמַכְנוּ
לְהוֹבִילֵנוּ דֶּרֶךְ הַמֵּצָר.
גַּם אִם נִרְצֶה לְהָרִים אוֹתְךָ כַּצָּאר –
הַשְׁפֵּל מַבָּט, הַכֵּר נָא מִי אֲנַחְנוּ,
הַטֵּה אָזְנְךָ, וּבְמַקְהֵלַת צְרָצָר
הַבְחֵן קוֹלוֹת שׁוֹנִים. אָז תְּגָלֵנוּ
וְלֹא כַּצֹּאן תַּשְׂכִּיל לְהוֹבִילֵנוּ
אֶלָּא כְּאֳמָן בִּיצִירָה שֶׁיָּצַר
תִּתְגָּאֶה בְּכוֹחוֹתֵינוּ וּבְשִׂכְלֵנוּ
וְתוּכַל לְהִשְׁתַּמֵּש בְּכָל תְּכוּנָה.
אֲזַי תִּשְׁרֶה עֲלֵינוּ הַשְּכִינָה
וְרוּחַ הַפֵּרוּד לֹא תַּכְשִׁילֵנוּ.
חֲזַק וֶאֱמַץ, כִּי אוֹתְךָ מִנָּה
ה’, וּבְעֶזְרָתוֹ תִּתְגַּבֵּר.
אָנָּא…
הפעם, נדמה לי, לא שלחתי לו את השיר. אבל ערב אחד, בתחנת אוטובוס בבית אל, פגשתי אישה שנתגלתה כתומכת של פייגלין. סיפרתי לה על ניסיוני לשכנע את פייגלין לאמץ את “תוכנית יתרו” והיא אמרה לי שהארגון אמנם מתכוון לעשות משהו מסוג זה. מישהו בונה תוכנת מחשב …
עברו חדשים. עברה שנה, נדמה לי, עד שהצליחו לבנות תוכנה, סוף סוף הוזמנתי להצטרף לאיזו קבוצת מייל. אמרתי להם: אילו היו מחשבים בשנות קום המדינה, המידנה לא הייתה קמה בכלל.
בכל זאת, נסעתי לתל אביב כדי להשתתף במפגש של תומכי המפלגה החדשה. הדיון, עד כמה שאני זוכרת, הלך על סטיקרים. הקרינו סרטון שבו נראו תומכים צעירים מריעים וצוהלים. איש בגיל עמידה נתן תי טרמפ בחזרה לירושלים במכונית הפאר שלו. בדרך הוא סיפר לי שבקשר לשטחים הוא יותר מתון מפייגלין, אבל העמדה הקפיטליסטית של פייגלין מדבר אליו.
נגד זה התקוממתי וכתבתי מגילה שלמה, שלא עלתה ואיני יודעת אם אוכל למצוא את זה במחשב, כדי להוכיח כי הקפיטליזם הגלוגלי איננו ידידנו והתלות בעשירים לא יעזור לנו. האמת היא אני קצת סוציאליסטית (לא “פרוגרסיבית”, חלילה), הרי הפער בין העשירים המופלגים ושאר בני אדם מתרחב, וצריך לעשות משהו בעניין, לא? אבל להיות סוציאליסט ולאומני כמעט בלתי אפשרי, כי צריך לגייס תרומות גדולות לפרסומת בתקשורת ופוסטרים וסטיקרים וכו’.
נסעתי גם לכנס הגדול שהיה למפלגה בתל אביב. הרבה סרטונים ומוזיקה רעשנית, וכל מיני דוברים עם אינטרסים מיוחדים, ביניהם הומוסקסואל אחד, שהצטרפו למפלגה החדשה על מנת שתכלול את משאלותיהם במצעה, לא חשוב אם כל המשאלות האלה היו קשורות במטרת השמירה על הארץ ואם לאו. המפלגה הלכה מדחי אל דחי, עד שהיא נעשתה המפלגה של קנביס, נכשלה בבחירות, והתפזרה.
שוב, אני מצטערת אם זה נשמע כמו התקפה על משה פייגלין, ואין כוונתי לעשות ממנו שעיר לעזאזל. כי הסיפור חזר על עצמו, רק סיפרתי את הגרסה הארוכה ביותר.
עוד דוגמה, הפעם בלי שמות: נסעתי למפגש של עוד ארגון ימני. הגענו בזמן (אמנם זו תמיד שגיה). חדר עם שורות של כיסאות ושולחן בופט בצד, עמוס בכל טוב. מוזיקה רעשנית ברקע. במשך שעה אנשים אכלו ושתו ושוחחו עם חבריהם. לא היה דף שבו היה אפשר לרשום אפילו שם, טלפון וכתובת מייל, שלא לדבר על שכונה, מקצוע, תחומי ידע. סוף סוף התחילה התוכנית. כמה אנשים ידועים דיברו, כל אחד במשך כחמש דקות, ואחר כך היה סרטון, ונתבקשנו להצטרף לצוות מגייסי כספים. ניסיתי לדבר עם יוזמי הארגון, אך ללא תועלת. מה הם עושים? בעיקר, מזמינים מרצים.
מאז תחילת המלחמה הנוכחית צצו — לצד הקבוצות שניסו ליצור “אחדות” בין שמאל לימין, לרוב תוך וויתורים מצד הימין — כמה קבוצות הדוגלות באג’נדה ימנית. בפרסומת ל”מאהל ההכרעה” שנערך ביולי ספרתי אחת עשרה קבוצות. בין הקבוצות האלה – אמנם לא חקרתי את כולם, אבל לרוב התרשמתי כי מדוברר בקבוצות וואטסאפ – זיהית אחת שהבטיחה לקיים קבוצות מקומיות. הצטרפתי לקבוצה מקומית, שהתקשתה להניע לחבריה להיפגש ממש. מנהיג הארגון היה אז בארה”ב, לשם גייוס כספים, ואמרו לנו שהכול ממש יתחיל כאשר אתר האינטרנט יהיה מוכן. (זה נשמע מוכר?) אחרי כמה שבועות, המרכזת של אותה קבוצה מקומית עקרה ליישוב אחר והקבוצה נשארה ללא מרכז. כתבתי למנהיג שאני מכונה לקחת את התפקיד על עצמי, אם אוכל קודם לשוחח איתו פנים אל פנים. לא זכיתי לתשובה.
ראיתי סרטון שהקבוצה הזאת הפיקה, שבה המנהיג דיבר עם עוד איש אחד. שיחה בין שני בחורים מלאי ביטחון עצמי.
אני נעשית כבר קצת צרודה מלהגיד כי יש כאן טעות יסוד. בעצם, כולם חושבים במונחים של יחסי ציבור. אבל יחסי ציבור אינם מגייסים אנשים נאמנים ונבונים. הנמען של יחסי ציבור נשאר אנונימי, פסיבי ובודד. וחוץ מזה יש בלי סוף מתחרים לתשומת הלב של הציבור. האם אצטרף לקבוצה א, לקבוצה ב, או לקבוצה ג,שכולן דוגלות באותן מטרות בערך? וחוץ מזה, אם אנו נראה ביחסי ציבור את שדה התמודדותנו, אז תבוסתנו מובטחת, כי זה עניין של כסף, ולצד השני יש יותר כסף. הרבה יותר.
איפה כל הלקחים של תנ”ך, של חז”ל? איפה הענווה של משה רבינו, ששמע לא רק לקול ה’ אלא גם לקול של כל מי שפנה אליו? איפה עצתו של אלוקי הרוחות, למנות “מנהיג שסובל כל אחד ואחד לפי דעתו” (רש”י, במדבר כז, טז). איפה עצתו של בן אזי: “אל תהי בז לכל אדם…שאין לך אדם שאין לו שעה”? (אבות ד, ג) איפה מועצת הזקנים? למה מנהיגי כל הקבוצות האלה אינם יושבים יחד ומחלקים את העבודה?
בקיצור: איפה מנהיגות יהודית באמת?
אם לחזור לשיחתי עם אותה חברה: הרי ברור ששום יחיד, כריזמטי ככל שיהיה, לא יוכל לבד להתיר את פקעת הבעיות שיש לנו כעת. התפקיד הוא תפקיד של הכלל, של כנסת ישראל. צריכה עבודה מותאמת של אנשים רבים מאוד. בוודאי צריך מנהיג – מי שיודע להעריך את היכולות של כל אחד ואחת ולהתאים ביניהם. ייתכן שאדם כזה – משיח בן יוסף — נמצא ביננו. שרק נחפש אותו, ולא נסתפק במרצים ודוברים ומגייסי כספים ובעלי ביטחון עצמי.
שיר לכבוד כ”ה אלול – נשמות ישראל קדמו לבריאת העולם
מאת אסתר קמרון