Can’t Make Aliyah? Here Are Five Things You Can Do

By Avraham Shusteris

Every Jewish soul has a spark inside that yearns and beckons to return to the Holy Land. Due to a number of different practical considerations, it seems that most Torah observant Jews in America have not seriously considered aliyah as an option for themselves or their families. Among the most common concerns are uncertainty about being able to earn a living, finding appropriate schools for the children, anxiety about leaving family members behind, finding the right community and housing along with the general difficulties of adjusting to a new language and culture.

These are not imaginary barriers. They are real. Every Jew who has ever dreamed, even if only for a fleeting moment, about the possibility of living in Israel has been forced to either confront some of these challenges or walk away from the dream. As a default option, most Torah Jews in America have walked away.

The main reason most have walked away is that good Torah Jews follow their leaders. If Daas Torah are not encouraging aliyah, then what sense would there be in jumping through so many hoops and overcoming so many challenges if it isn’t even a mitzvah or encouraged by one’s rabbis?

This was a question that I asked myself for many years. Eventually I realized aliyah is something that by its very nature cannot be achieved because of someone else’s backing or support. The only way that a Jew can ever make it to Eretz Yisrael is either if it comes out of a deep personal desire from within or from a serious physical threat from without. Jews don’t make aliyah because the Finkelsteins did it or because they were convinced by a rabbi or an entertaining article.

Not everyone has that intense inner desire and not everyone is under intense physical threat. So what can or should a regular Jew in America do under these circumstances?

I asked this question to one of the gedolei hador in America who is not known as a Zionist, to put it lightly. I was surprised when he told me that every Jew should at least put in the effort to try to see if they could make it work in Eretz Yisrael.

How can one try?

Here are five concrete things you can do today to make it happen:

1) Get in touch with someone who has already made aliyah successfully and ask them questions. Take the opportunity to reconnect with an old neighbor, friend or family member and give them a call. Ask them specific questions about the issues that pose the biggest roadblocks for you. If you don’t know anyone who made aliyah, there are organizations out there like Nachliel.org. that can connect you to people

2) Talk about Eretz Yisrael at home. Listen to music from Eretz Yisrael, drink Eretz Yisrael wine, buy Eretz Yisrael products, discuss divrei Torah at the Shabbos table about Eretz Yisrael. Create an atmosphere in the home that is imbued with a love and appreciation for Eretz Yisrael.

3) Do some research within your field of work to see what opportunities you may have to be able to continue doing whatever you’re doing, but remotely. The business world has changed drastically since covid. People are moving further away from the big cities into far-out rural areas and bringing their jobs with them. Keep your eyes and ears open for opportunities that allow you to extend your job to Israel.

4) Plan to have your next vacation in Israel by saving up for it. Cheap flights come up occasionally, making a vacation to Israel more affordable. Look out for other ways to make your next vacation to Israel. Once you get there, don’t spend all of your time banana boating on the Kinneret. Check out communities. I don’t mean Ramat Eshkol. I mean places where real Americans who made aliyah live. Check out Beit Shemesh, Afula, Ramot, Beitar, Maale Amos, Karmiel, Rechovot. Go to these places for Shabbos and make appointments with realtors to see what apartments are like and how much they cost. Perhaps even check out a couple of schools and tell them you are seriously considering moving, even if you have no intention of moving immediately.

Lay the groundwork for the move even if it’s impossible right now. If you do so, you won’t miss opportunities when they appear.

5) Daven. In the same way that Jews pray for their health, for the success of their children, parnasa, etc., pray for the opportunity to be able to live in Eretz Yisrael. Do it daily. It’s already in the words of almost every tefillah so you shouldn’t have to overexert your imagination.

There are no guarantees of success even if you do all of these five things. But if you do them, you might realize along the way that this is actually what you really wanted all along and who knows, maybe opportunities will come up when you least expect them. Just keep your eyes open.


Avraham Shusteris is an accountant in Ramat Beit Shemesh. He made aliyah from Monsey with his family in 2018. He can be reached at nachliel.org

From Jewish Link here.

התבוללות: זהבה ושלושת הדובים – בגירסה עדכנית

זהבה ושלושת הדובים//שי גרינברג

 

עוד יום לימודים ארוך ומייגע הגיע לקיצו, כך בישרו מחוגי השעון. זהבה דחסה את ספריה במהירות לתיקה, זרקה אותו על כתפה ויצאה מהבניין. היא פנתה ימינה והתקדמה על השביל המוביל אל החורשה הקרובה. הרוח הקלילה שנשבה, פיזרה בשובבות את שערה הזהוב, שהתמזג להפליא עם השיבולים הזהובים שניבטו מצידי השביל. היא גמעה את הצעדים הבודדים עד הבקתה העשויה עץ בדילוג מהיר, ונכנסה השישר לסלון הבקתה. היא כבר ידעה לאיזה קערה עליה לפנות, הזאת מימין תכווה את לשונה חשבה לעצמה במרירות והרגישה את הצלקת בלשונה מעקצצת. ואילו הזאת משמאל קרה כמו הקרח שהייתה שמה על הכוייה. כבר יודעת היא שהקערה האמצעית היא הקערה הנכונה. ריח הדייסה מילא את הבקתה וגירה אותה.

לא עברו יותר מכמה רגעים והיא כבר מצאה את עצמה יושבת במקומה הקבוע מסיימת את הקערה ברעבתנות. את שיעורי הבית בהיסטוריה, עשרים וארבעה עמודי קריאה משעממים להפליא קראה על הכורסה הכחולה, זאת שהייתה בדיוק בגודלה. לא גדולה כמו השחורה בפינה, ולא קטנה כמו הסגולה ממולה. מדי פעם הציצה מהחלון מחכה לדב שכבר יחזור, היא ידעה שדב אמור לחזור היום מוקדם, כך שהם יספיקו עוד לדבר אחד עם השני לפני רדת הלילה כשתצטרך לחזור לביתה. התרגשות אחזה בה. לאחר שבעה עמודים על המהפכה הצרפתית או שמא היה זה ניסיון ההפיכה הסובייטי? היא הרגישה את עיניה נעצמות מאליהם. בקושי היא גררה את רגליה לכיוון גרם המדריגות המוביל לחדר השינה. מרוב עייפות בחרה בטעות את המיטה הקרובה לחלון, על אף שכבר ידעה שהיא קשה כאבן. אך המיטה לא הפריעה לשינה לבוא במהירות.. צרפתיים הפוכים באו ומילאו את חלומה, הבנות חדשות בהיסטוריה שרק חלומות יכולים לייצר.. קולות הצרפתיים נעמו לאוזניה.

אך בליל קולות בערבית התערבב עם הצרפתית והפריע את מנוחתה. זהבה התעוררה בבהלה. מולה עמדו דב ואביו, היא הייתה רגילה להתעורר מקולותיהם, תמיד עם הבדיחה הקבועה “נראה לי שמישהו ישן במיטה שלי” אך מדוע שומעת היא כעת ערבית? דב ביקש מאביו לצאת מהחדר כדי שיוכל לדבר עם זהבה בפרטיות. הוא התיישב בקצה מיטתה ושלח את אצבעותיו אל עבר תלתליה הזהובים. ליבה של זהבה ניתר בשמחה מהולה בבילבול, כבר כמה ימים מחכה היא לפגוש שוב את דב אך הרגעים האחרונים בחדר מעט בילבלו אותה. היא הפנתה אל דב מבט שואל. אך הוא רק הביט בה עם עיניו היפות, כמו תמיד עיניו הביעו רוגע וחמלה אין סופיים. הוא התקרב אליה מעט והתחיל להסביר. המילים יצאו לאט ובזהירות. “זהבה! אני אוהב אותך כל כך! יש לי סוד קטן שאני רוצה לשתף אותך..”.

הוא לקח נשימה מדודה והמשיך “בעצם לא קוראים לי דב קוראים לי ג’מיל” לחש לה דב “אני מעדיף שתקראי לי בשמי האמיתי”. זהבה לא ידעה אם הוא צוחק או רציני אך חיבוק דב מצידו לא נתן לה לעצור את שטף דיבורו. “זה בסדר אנחנו מהטובים.. זה לא משנה אם את רואה אותי בתור דב או בתור ג’מיל אני אוהב אותך גם ככה.” מבטה המופתע של זהבה ליווה את המשך דבריו “הבקתה היא לא הבית הרגיל שלי, אני מתגורר בכפר הסמוך, עוד תראי את הבית היפיפה שלנו, בעזרת אללה ובעזרת ה’ ” קרץ לעברה.

זהבה לא ידעה איך לעכל את הדברים, תמונות של כיפה אדומה נטרפת על ידי שיניו החדים של הזאב עלו וצפו בדמיונה, היא יכלה לשמוע את צרחותיהם של עמי ותמי כשהבינו עם מי הם מתעסקים. לא רצתה היא להפוך לעוד אגדת עם. לא רצתה להיכתב בספר ילדים. היא רצתה לקום ולברוח מהחלון. אך מצד שני היא הכירה את דב, או ג’מיל כפי שכינה את עצמו, הוא לא יעשה לה דבר רע. הוא הרי תמיד נותן לה את כל כולו ואף משאיר לה את הדייסה הכי טעימה שטעמה מעודה. מיטתו הנוחה שימשה אותה רבות, והתמונות שהתרוצצו בראשה מכל אותם פעמים שבילו יחד חיזקו את עמדתה. מבטי הקנאה של חברותיה כשראו את היחס שקיבלה, היו הקש ששבר את גב הגמל. לי זה לא יקרה היא ידעה בליבה. אני לא אהפוך לעוד סיפור הבטיחה. זה בסדר דב/ג’מיל הוא מהטובים.

מבע פניה הראו את ההחלטה שגמלה בליבה. “ידעתי שאת יודעת לבחון אנשים באמת בלי דעות קדומות” חייך לעברה ג’מיל עם שיניו הלבנות “אני גאה בך מאוד”. הוא התקרב עוד קצת לכיוונה וכיסה אותה בשמיכתה כך שתוכל לחזור לישון. הצרפתיים לא חזרו במהרה. עוד התלבטה בנוגע להחלטתה. האם היא תהפוך לאגדת עם? לא. ג’מיל הוא מהטובים שיכנעה את עצמה תוך כדי שנרדמה עם חיוך על שפתיה.

כשהתעוררה לבסוף כעבור שעות אחדות נזכרה באמא ואבא המחכים בודאי בבית ודואגים, אך לתדהמתה על החלון גילתה סורגים. היא רצה לכיוון הדלת וניסתה לפותחו ללא הצלחה. הידית זזה מעלה מטה אך דבר לא קרה. ולפתע סטירה חזקה בלחיה. זהבה המופעת הסתכלה אחורה באימה. ג’מיל עמד שם עם מבט מאיים בעיניים, כל הנחמדות של החודשים האחרונים נעלמו בן רגע. “לאיפה את חושבת שאת הולכת??” שאג ” את לא זזה לשום מקום!!” הוסיף תוך כדי שטילטל אותה בידיו החסונות. זהבה רק הביטה בבעתה בדב פרא המפחיד שעמד מולה ושאלה את עצמה בלב “והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה?”

*****

סגרתי את הספר “זהבה ושלושת הדובים – בגירסא עדכנית”, נשקתי לביתי הקטנה ואמרתי לה לילה טוב, כמעט יצאתי מהחדר כששמעתי את קולה הדקיק שואל שאלה שנשארה תלויה בחלל החדר “אבל אמא למה היא לא למדה את הלקח מכל האחרים?”

מאתר להבה, כאן.