Year: 2018

Did the Tosafos Yom Tov Misremember the Gemara?

Who said it?

Let me share with you a puzzling commentary by Rabbi Yom-Tov Lipman Heller in his work “Tosafos Yom Tov” on Avos.

The Mishna in Pirkei Avos Chapter Two (Mishna 4 or 5) is widely understood to encourage religious “Communitarism”. It reads –

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור כו’

Hillel says: do not separate yourself from the community.

Rabbi Bartenura (ad loc.) comments –

(אל תפרוש מן הצבור) אלא השתתף בצרתם שכל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמת הצבור

(Do not separate yourself from the community), rather participate in their distress, for all who separate themselves from the community will not merit seeing their recovery [Source: Taanis 11a].

The Gemara Ta’anis mentioned by Rabbi Bartenura says –

תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור

Our sages taught: When Israel is steeped in distress and one of them separated himself from the community, and does not share in their pain, the two ministering angels that accompany a person come and place their hands on his head, and say: This man who has separated himself from the community shall not witness the consolation of the community when they are delivered from their affliction.

Now we arrive at the Tosafos Yom Tov (ad loc.), the focus of this post –

(אל תפרוש מן הצבור) פירש הרב ברטנורא שאינו רואה בנחמת צבור. וקשיא לי דאי משום הא. יש לבעל דין לחלוק ולומר משל אומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך. ורש”י מסיים ואינו רואה סימן ברכה לעולם. בפרק אחרון דתענית. עד כאן. ועוד יש ליישב דודאי דנחמת צבור עדיפא מצרתם שכן מדה טובה מרובה. אי נמי שאינו רואה וימות בלא עתו או יגלה ממקומו.

(Do not separate yourself from the community), Rabbi Bartenura comments that he will not merit seeing their recovery. I find this explanation difficult. If the only reason not to separate from the community is the “loss” of seeing recovery, why would anyone wish to take part in suffering in the first place? As the common expression goes: “Neither your honey nor your sting (i.e., ‘don’t do me any favors!’)”.

Answer: Further on in Ta’anis a similar imprecation of failure is emended by Rashi ad locum to indicate eternal failure. By adding this word Rashi effectively solves our problem with this Mishna; failure is no deterrent but eternal failure certainly is. Another possible solution is the famous principle of “The measure of Divine reward exceeds the measure of Divine punishment”. Alternatively, “not seeing” is not neutral, but in fact, implies untimely death or exile for the dissident.

It sounds good until the mentioned quotes are scrutinized. Rabbi Heller is referring to the following passage in Ta’anis 30b –

רבי עקיבא (\רשב”ג) אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם

Rabbi Akiva says: Whoever performs work on Tisha Be’av will never see a sign of success.

Basically, the proof is that one who works on Tisha Be’av demonstrates his lack of concern for the public’s distress and is punished by eternal lack of success as well.

The Rashi referred to adds only two words –

מאותה מלאכה

Translation: From that labor.

The curse of perpetual failure refers only to the specific action taken violating Tisha Be’av, not work performed earlier or later. Tosafos agrees, by the way.

Not one word from Rashi on the length of time. Even the heading in Rashi does not include the word “Le’olam”!

Where did the Tosafos Yom Tov get the idea about this quote being from Rashi? The Gemara itself says “One will never see success”, not Rashi either here or there!

It tentatively seems to me he simply forgot. Perhaps the Gemara was not before him at the time of writing. To the best of my historical information, it is highly unlikely that the Tosafos Yom Tov is in typographical error. What do you think?

I believe the emerging dilemma is highly relevant to publishers and editors: What is the publisher of a new edition of Tosafos Yom Tov (or other such works) to do in such instances? Ignore them? Delete them? Comment respectfully? Maybe some combination of the above is appropriate.

Have something to say? Write to Avraham Rivkas: CommentTorah@gmail.com

What’s the Problem with Taking Change Directly from a Female Seller’s Hand?!

The Gemara Berachos 61a says: תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם שנאמר יד ליד לא ינקה רע לא ינקה מדינה של גיהנם. See the bolded part?

In support, I add the footnotes of Rabbi Akiva Dershowitz on Tevunah:

בנגיעה בעלמא בלי שום קירבה או חיבה כלל ליתא מאן דפליג דאין בזה משום איסור לא תקרבו, ומי שמחמיר בזה איתא בגמ’ סוטה כא: שהוא חסידות של שטות [וכן מבואר מסוטה יט’ ע”ש בתוס’ שהביא מהירושלמי שנתעורר להא דע”י תנופה בקרבן הכהן נוגע בהאשה, ומבואר שם דהקשה רק משום “מכוער הדבר”, היינו שאין בזה שום אסור לא תקרבו דאין כאן חיבה וקורבה כלל]. ובאמת שאין לנו מקור שנגיעה כזו תהיה אסור אפי’ מדרבנן (במקום שאין חשש הרגל או הרהורים). ורק שהראשונים למדו מהא דשבת יג: מעשה באליהו הנביא לאסור נגיעה בעלמא באשתו נדה, וזה מובא לדינא בהל’ הרחקות שבין איש לאשתו נדה בסי’ קצ”ה סעיף ב’. אבל בשאר נשים אנן קי”ל דכל אלו הרחקות יתירות מותרות [בשאר נשים], ולכאורה ה”ה בזה הוי כמו אסור הושטה וכדומה. וכן הוא להדיא בשו”ת פני יהושע (ב’–מד’) שאין בזה אפי’ אסור דרבנן. וכן עולה מדברי האג”מ (או”ח חלק א’ סי’ קי”ג), שאוסר הושטת יד לאשה שהיא ערוה, אבל במקו”א בתשובותיו (באבה”ע חלק ב’ סי’ נו’ בסופו) ביאר דהוא רק משום דזה נחשב דרך חיבה. והוא ביאר שאלו שמקילין בזה נקטו שאין בזה חיבה, מבואר שבלי חיבה אין אסור נגיעה כלל[1] [וע’ ג”כ אג”מ אבה”ע ד’–לב’–ט’]. ואח”כ ראיתי דברים מפורשים באג”מ (אבה”ע ב’–יד’) שבלי דרך חיבה אין אסור נגיעה אפי’ מדרבנן, ודייק כן מסתימת הרמב”ם שאוסר בדרך חיבה ותאוה מדאורייתא, ולא הזכיר שום איסור דרבנן בנגיעה בעלמא. ועי’ גם בב”ח סי’ קצ”ה בסעיף ב’ בהא דאסור כל נגיעה בעלמא באשתו נדה, וביאר שיש חידוש בזה דהו”א נגיעה בעלמא מותרת והכוונה לכאורה כמו כל שאר ערוה דאין אסור בנגיעה בעלמא. וביותר מזה עי’ בראבי”ה הל’ נדה פ”א הל’ ח’ דבאמת לומד שגם באשתו נדה מותר נגיעה בעלמא בלי חיבה, ודייק כן מהא דרק ברחיצה שהיא דרך חיבה אסרו נגיעה, ואף דאנן קי”ל דבנדה אסורה, רואים מזה שאין שום גמ’ מפורשת לאסור נגיעה בעלמא אפי’ באשתו נדה, ובפשוטו מותר לגמרי.

וע’ בשד”ח מערכת חו”כ (בחלק ז’ ד”ה קריבה) שמביא מספר לב חיים דנגיעה בעלמא בערוה לא מצינו אסור להדיא ויש להרחיק רק מצד התרחקות יתירה מכל חשש. ועי”ש שהשד”ח תמה עליו דהלא דברים מפורשים הם במשוש דפק דשייך בהו לאו דלא תקרבו לכמה ראשונים. ונראה דמשוש הדפק אינו נגיעה בעלמא אלא נגיעה של קירוב בשר שאף שאינו דרך תאוה והנאה יש בו הרגל דבר להביא לידי קירבה.[2] ובזה למד הב”י שהרמב”ם מחמיר דהוי לא תקרבו וכמו שהבין הרשב”א בדעת חכמים דר’ פדת דזה נכלל בלאו דלא תקרבו. והש”ך למד ברמב”ם על דרך רש”י שרק נגיעה של קירבה ממש [ולא הרגל בלבד] החמיר בו חכמים דר’ פדת ורק בזה אסר הרמב”ם. ומש”כ הש”ך בס”ס קצ”ה דהרופאים עושים משמושים אלו אף במקום שיש עוד רופאים עכו”ם בנמצא, נראה דכיון דהוא רק אסור הרגל מדרבנן יש להקל לצורך רפואה, ויותר נראה דמשוש דפק הוי הרגל רק בין איש לאשתו ולא מהרופא להאשה ואינו אסור כלל לדעתו.[3] אבל באמת נראה דאין זה [המנהג ללכת לרופאים ישראלים] כ”כ קשה לדעת הב”י דכיון שביארנו דגם להב”י האסור בזה אינו עצם הנגיעה שאינו של חיבה אלא ההרגל דבר, אלא שהרגל זו נכלל בלאו דלא תקרבו. א”כ י”ל דהלאו עצמו נשתנה ממצב למצב וגם לדעתו י”ל דרק בין איש לאשתו בכגון זה הוי לא תקרבו ולא בין הרופא להאשה. והדברים מפורשים בהרשב”א שהוא יסוד לשיטת הב”י, דעי”ש בתשובות מיוחסות שמצדד שמישוש אסור מדאורייתא (ולכה”פ אסור מדרבנן) ומסיק בסוף התשובה עוד סיבה להחמיר דמיירי שיש אחר בעיר לעשות המישוש. ופשטות שדבריו קאי גם על הצד שמישוש אסור מה”ת, וא”כ צ”ע מה מועיל ע”י אחר הלא גם עליו נאמר איסור קירבה לאשת איש. ואלא מאי כדמשמע שם וכדברינו הנ”ל דכיון שאסור לא תקרבו זה הוא משום הרגל, סבר הרשב”א דדבר זה שסוף סוף הוי פעולת רפואה גורם הרגל רק בין איש לאשתו, ודו”ק.