The Gemara Berachos 61a says: תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם שנאמר יד ליד לא ינקה רע לא ינקה מדינה של גיהנם. See the bolded part?
In support, I add the footnotes of Rabbi Akiva Dershowitz on Tevunah:
בנגיעה בעלמא בלי שום קירבה או חיבה כלל ליתא מאן דפליג דאין בזה משום איסור לא תקרבו, ומי שמחמיר בזה איתא בגמ’ סוטה כא: שהוא חסידות של שטות [וכן מבואר מסוטה יט’ ע”ש בתוס’ שהביא מהירושלמי שנתעורר להא דע”י תנופה בקרבן הכהן נוגע בהאשה, ומבואר שם דהקשה רק משום “מכוער הדבר”, היינו שאין בזה שום אסור לא תקרבו דאין כאן חיבה וקורבה כלל]. ובאמת שאין לנו מקור שנגיעה כזו תהיה אסור אפי’ מדרבנן (במקום שאין חשש הרגל או הרהורים). ורק שהראשונים למדו מהא דשבת יג: מעשה באליהו הנביא לאסור נגיעה בעלמא באשתו נדה, וזה מובא לדינא בהל’ הרחקות שבין איש לאשתו נדה בסי’ קצ”ה סעיף ב’. אבל בשאר נשים אנן קי”ל דכל אלו הרחקות יתירות מותרות [בשאר נשים], ולכאורה ה”ה בזה הוי כמו אסור הושטה וכדומה. וכן הוא להדיא בשו”ת פני יהושע (ב’–מד’) שאין בזה אפי’ אסור דרבנן. וכן עולה מדברי האג”מ (או”ח חלק א’ סי’ קי”ג), שאוסר הושטת יד לאשה שהיא ערוה, אבל במקו”א בתשובותיו (באבה”ע חלק ב’ סי’ נו’ בסופו) ביאר דהוא רק משום דזה נחשב דרך חיבה. והוא ביאר שאלו שמקילין בזה נקטו שאין בזה חיבה, מבואר שבלי חיבה אין אסור נגיעה כלל[1] [וע’ ג”כ אג”מ אבה”ע ד’–לב’–ט’]. ואח”כ ראיתי דברים מפורשים באג”מ (אבה”ע ב’–יד’) שבלי דרך חיבה אין אסור נגיעה אפי’ מדרבנן, ודייק כן מסתימת הרמב”ם שאוסר בדרך חיבה ותאוה מדאורייתא, ולא הזכיר שום איסור דרבנן בנגיעה בעלמא. ועי’ גם בב”ח סי’ קצ”ה בסעיף ב’ בהא דאסור כל נגיעה בעלמא באשתו נדה, וביאר שיש חידוש בזה דהו”א נגיעה בעלמא מותרת והכוונה לכאורה כמו כל שאר ערוה דאין אסור בנגיעה בעלמא. וביותר מזה עי’ בראבי”ה הל’ נדה פ”א הל’ ח’ דבאמת לומד שגם באשתו נדה מותר נגיעה בעלמא בלי חיבה, ודייק כן מהא דרק ברחיצה שהיא דרך חיבה אסרו נגיעה, ואף דאנן קי”ל דבנדה אסורה, רואים מזה שאין שום גמ’ מפורשת לאסור נגיעה בעלמא אפי’ באשתו נדה, ובפשוטו מותר לגמרי.
וע’ בשד”ח מערכת חו”כ (בחלק ז’ ד”ה קריבה) שמביא מספר לב חיים דנגיעה בעלמא בערוה לא מצינו אסור להדיא ויש להרחיק רק מצד התרחקות יתירה מכל חשש. ועי”ש שהשד”ח תמה עליו דהלא דברים מפורשים הם במשוש דפק דשייך בהו לאו דלא תקרבו לכמה ראשונים. ונראה דמשוש הדפק אינו נגיעה בעלמא אלא נגיעה של קירוב בשר שאף שאינו דרך תאוה והנאה יש בו הרגל דבר להביא לידי קירבה.[2] ובזה למד הב”י שהרמב”ם מחמיר דהוי לא תקרבו וכמו שהבין הרשב”א בדעת חכמים דר’ פדת דזה נכלל בלאו דלא תקרבו. והש”ך למד ברמב”ם על דרך רש”י שרק נגיעה של קירבה ממש [ולא הרגל בלבד] החמיר בו חכמים דר’ פדת ורק בזה אסר הרמב”ם. ומש”כ הש”ך בס”ס קצ”ה דהרופאים עושים משמושים אלו אף במקום שיש עוד רופאים עכו”ם בנמצא, נראה דכיון דהוא רק אסור הרגל מדרבנן יש להקל לצורך רפואה, ויותר נראה דמשוש דפק הוי הרגל רק בין איש לאשתו ולא מהרופא להאשה ואינו אסור כלל לדעתו.[3] אבל באמת נראה דאין זה [המנהג ללכת לרופאים ישראלים] כ”כ קשה לדעת הב”י דכיון שביארנו דגם להב”י האסור בזה אינו עצם הנגיעה שאינו של חיבה אלא ההרגל דבר, אלא שהרגל זו נכלל בלאו דלא תקרבו. א”כ י”ל דהלאו עצמו נשתנה ממצב למצב וגם לדעתו י”ל דרק בין איש לאשתו בכגון זה הוי לא תקרבו ולא בין הרופא להאשה. והדברים מפורשים בהרשב”א שהוא יסוד לשיטת הב”י, דעי”ש בתשובות מיוחסות שמצדד שמישוש אסור מדאורייתא (ולכה”פ אסור מדרבנן) ומסיק בסוף התשובה עוד סיבה להחמיר דמיירי שיש אחר בעיר לעשות המישוש. ופשטות שדבריו קאי גם על הצד שמישוש אסור מה”ת, וא”כ צ”ע מה מועיל ע”י אחר הלא גם עליו נאמר איסור קירבה לאשת איש. ואלא מאי כדמשמע שם וכדברינו הנ”ל דכיון שאסור לא תקרבו זה הוא משום הרגל, סבר הרשב”א דדבר זה שסוף סוף הוי פעולת רפואה גורם הרגל רק בין איש לאשתו, ודו”ק.