כלפי הדברים האמורים כותב ה’חתם סופר’ (פר’ בחקותי עה”פ אם בחקותי תלכו ד”ה א”י): “…לאפוקי ממה שכתב חובת הלבבות ז”ל והזהיר מהיות כל עסקנו בידיעת הדינים הנכרים ושאלות הזרות, כגון דיני גטין וכדומה, אלא יהי’ כל עסקנו בעיוניות, ולכשיבוא שאלה כזו לידינו נעיין בה. והנה במחילת כבוד החסיד ההוא, לא זה הדרך סלולה אשר חפץ ה’, ואשר כבשוהו רבותינו ז”ל, וקבעו בש”ס: ‘איבעיא להו, רגלו אחת בתוך נ’ אמה ורגלו אחת חוץ לנ’ אמה מהו (ב”ב כג, ב) ו’גופו תיש ופניו אדם’ מהו, וכי האי גוונא רוב שקלא וטריא שבש”ס (ראה פי’ ‘טוב הלבנון’ על חובת הלבבות שם), כי ידעו חכמינו ז”ל, שידיעת דברים אלו זהו האושר האמתי, וזה הוא המביא לאדם להבת לבו ביראת ה’ כל היום ודביקות בשמו הגדול, ובתנאי שתהיה תחלת כוונתו לשם ה’ ותו לא מידי, כי אם יעסוק בתורה בענינים כאלו וממילא ידובק בהשי”ת, כי הדבק בתורתו דבק בו ית’, ויהיה הדינים חביבים עליו באופן שירצה להכין לו, אם אולי יזדמן כזה מה יעשה, ולא שיהיה צריך לעיין עליו בשעת מעשה…”.
מקור והמשך: כאן.