Better Fans Than BOTH Fans AND Vassals…

“One of the great advantages of a celebrity culture is the way it siphons off so many of the narcissistic and dysfunctional into areas where they can do the least societal damage. Occasionally, the system goes awry and one of them winds up in a serious job (William Jefferson Clinton), but generally things work pretty well. One cannot say the same of Saudi Arabia, whose 7,000 princes are en masse at least as risible and in many cases more tastelessly accessorized than Liza [Minnelli]’s guests. But the crucial difference is that their subjects are obliged to pretend they’re useful and intelligent: If they laugh at them, they’ll wind up laughing their heads off. Likewise, Iraq, where the only celebrity author and musical-comedy star is Saddam himself: his romantic allegorical novel, Zabibah and the King, got great reviews — there’s a surprise — and has been turned into a lavish stage production, which is doing sell-out business — there’s another surprise. The tragedy of Iraq is that in order to make it big in showbiz Saddam had to make it big in mass murder first. Under the American system, his book would have been picked by Oprah, he’d have sold the Broadway rights to Liza’s husband, and they’d have signed Petula Clark and Mickey Rooney for the title roles. No matter how you look at it, that’s a massively superior system.

“New York will forget Liza’s latest wedding soon enough, so will Liza. But we should remember to savour this ersatz Royal wedding precisely because it’s ersatz; and those who defend America needn’t do it despite its “celebrity culture” but because of it.

“Better a fan than a vassal.”

Excerpt from Mark Steyn

פר’ וישלח: רמז ל’תפילת השלווה’ בליקוטי הלכות – ברסלב

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,

אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

ראה עוד ע”ז בויקיפדיה כאן.

וז”ל ליקוטי הלכות [ברסלב] הל’ ראש חודש ו’ ס”ק נ”ב:

וזה בחינת ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן וכו’ לשני מחנות וכו’, והיה המחנה הנשאר לפליטה. שכשרואין שקשה להשיג העצה השלמה צריכין להתנהג לפי חלקת העצה על כל פנים. באפן שעל כל פנים יהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי ח”ו… הינו שיקבע בלבו שאיך שיהיה אעפ”כ אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מה’ יתברך ולא איאש את עצמי לעולם ולא אהיה ח”ו מהחסידים הנפולים שהם גרועים וכו’ רח”ל כמו ששמענו מצדיקים. רק אני על משמרתי אעמד לחטף מה שאוכל למען יהיה המחנה הנשאר לפליטה. למשל שהאדם חפץ שילמד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהיה נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו’ ורואה שקשה עליו וכו’. יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטף בחיי אתיגע בכל כחי לחטף איזה טוב כל יום מימי חיי. ואם ח”ו לא אוכל להתפלל כלל אראה לדבר אחר כך איזה דבור של תחנה ובקשה וכו’. ואם ימנעני ח”ו גם מזה מה לעשות… (כמו ששמעתי מפיו ז”ל). אעפ”כ אלמד מעט או הרבה ועל כל פנים אתגבר ברצונות חזקים לה’ יתברך ואצעק על כל פנים רבונו של עולם הושיעה וכיוצא בזה. ואם עצתי חלוקה אם לסע או לישב בביתי ואיני יכול לתת עצה לנפשי על כל פנים אני חזק בדעתי שבין בביתי בין בדרך אחטף טוב מה שאוכל. וכן בשארי דברים שאי אפשר לפרטם.

וכל זה בחינת והיה המחנה הנשאר לפליטה וזה שפרש רש”י בעל כרחו כי אלחם עמו. כי בזה אני חזק שבעל כרחו יהיה מכרח להניחני שיהיה נשאר לי על כל פנים מחנה הנשאר לפליטה כי אלחם עמו על זה בכחו של הצדיק וכו’. וכמו שפרש רש”י שם התקין עצמו לשלשה דברים לדורון ולתפלה ולמלחמה. לדורון זה בחינת המנחה ששלח אליו ובענין מלחמת היצר הרע הוא בחינת סוד שעיר המשתלח וסוד מים האחרונים שהוא בחינת סוד המנחה ששלח יעקב לעשו (כמובא בספרים) שזהו בחינת דברה תורה כנגד יצר הרע וכו’ (פרשת כי תצא) לתפלה פרש רש”י אלקי אדוני אברהם וכו’ זה בחינת שיחה וצעקה לה’ יתברך שאני אצעק תמיד שיצילני בזכות אבותינו שהם הצדיקים האמתיים וכו’. למלחמה. והיה המחנה הנשאר לפליטה וכנ”ל.

כך דרשתי בשבת, וביקשו דוגמא מעשית.

ואמרתי שהשינה כמו דורון שמוכרח לבטל מלימוד ותפילה, ובבוקר עליו להילחם ולהשכים, וביום מודה על העבר מ”מ ומתחנן על העתיד למעט בשינה וכו’, וק”ל.

טיעוני ‘אד בקולום’ – בשם הכוח

בראשית ל”ב כ”ה-כ”ט:

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר… ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל.

אומרים העולם, מכאן רואים כי מי שמרים ידים זה עצמו סימן שכנגדו ניצח בויכוח (כמו הנוצרירים מול היהדות).

אם הצדק אתך, למה להרים ידים?!

כמובן, רעיון המובע ע”י מוכסי המדינה ויתר באי כוחה מלווה תמיד באלימות מוחשית או באיום לאלימות…

דידן נצח!

שוק חופשי: מנוע קדמה עולמי חסר מעצורים‎‎

כלכלה חופשית היא הדרך המוצלחת ביותר לשגשוג וקדמה

הלל גרשוני  24/01/2018|

מאות שנים של ניסוי וטעייה הוכיחו ששוק ריכוזי וכפייה של תכנון מלמעלה נכשלים בכל פעם מחדש. אם אנו באמת רוצים את טובת הכלל – שוק חופשי הוא האפשרות הטובה ביותר

השוק החופשי נחשב בעבר (ובמידה מסוימת גם היום) למין יצור בעייתי, סרח עודף מימי קדם בהם איש הישר בעיניו יעשה. אנחנו חכמים יותר, אמרו לעצמם אנשים במאה ה-19 וה-20, יש לנו מדענים, מתכננים ומומחים ואין שום סיבה שהשוק ייעזב לגורלו ויגדל פרא. הנאורות והישגי המדע הביאו לכך שלא מעט אנשים היו בטוחים שניתן יהיה להחיל את המתודות המדעיות על השוק, ולנהל אותו כראוי מלמעלה למטה.

כידוע, זה לא ממש עבד. בכל מקום שבו נוסה התכנון מגבוה כתחלופה לשוק פתוח וחופשי, הוא נכשל באופן חרוץ. גורלו של חצי האי הקוריאני הוא אחת מהדוגמאות המוצלחות לכך: ארץ אחת ובה עם בעל תרבות דומה ומאפיינים דומים, חולקה בשלהי המאה הקודמת באופן שרירותי לשני חלקים. בחלק אחד הוחל תכנון ריכוזי, ובחלק שני צמח לאט ובהדרגה שוק חופשי.

טבלת התמ”ג לנפש בשתי המדינות, קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית, מאירת עיניים. בעשורים הראשונים לחלוקה קשה עדיין היה לראות הבדל בין הקוריאות. מי שמבקש למדוד הצלחה של מדיניות כלכלית במונחים של שנה או שתיים, לרוב יתבדה. אך עם הזמן קוריאה הדרומית מזנקת, ואילו הצפון לא רק מדשדש אלא גם נסוג לאחור. וכך, מתמ”ג לנפש של 854 דולרים ב-1950, מגיעה קוריאה הצפונית לכ-1,122 דולר לנפש כעבור 60 שנה; קוריאה הדרומית, לעומת זאת, מגרדת כבר את ה-20 אלף דולר לנפש.

הדבר לא מתבטא רק בתמ”ג לנפש אלא כמעט בכל אספקט של החיים, בין אם זה תוחלת חיים (70.4 בצפון; 82.4 בדרום), בתמותת תינוקות ועוד.

חצי האי הקוריאני הוא אכן דוגמה מאלפת, אך גם בכל מקום אחר שבו התבצע ניסוי שכזה התוצאות היו חד-משמעיות. כך למשל בגרמניה, שחולקה בין מזרח למערב באותה תקופה, הפערים בין המזרח הקומוניסטי לבין המערב החופשי היו כה גדולים, עד שגם עשרות שנים לאחר האיחוד הם ותרו משמעותיים.

בכתבה של הגארדיאן משנת 2015 במלאות 25 שנה לאיחוד, מצוינות כמה עובדות מאירות עיניים ומדכאות גם יחד: מתוך 500 הגרמנים העשירים ביותר, רק 21 מהם מהמזרח (מהם 14 מברלין). מבין עשרים הערים המשגשגות בגרמניה, רק אחת מהן, יֵנה, היא במזרח. למערב גרמני הממוצע יש 153,200 אירו; למזרח גרמני יש פחות מחצי מזה, וכדי להיות בעשירון העליון במערב גרמניה אתה צריך 240 אלף אירו לעומת המזרח שם כרטיס הכניסה שלך למועדון הזה הוא 110 אלף אירו בלבד. במילים אחרות, עשיר ממזרח גרמניה עני יותר מאדם ממוצע במערב גרמניה.

אלה הם כמובן מקרי קיצון, אך גם בתוך מדינות הכוללות שילוב של כלכלה חופשית ומעורבות ממשלתית בשוק (למעשה בכל מדינות העולם) ניתן לראות שמדינות עם יותר חופש כלכלי נהנות משגשוג רב יותר מאשר מדינות עם פחות חופש כלכלי.

גם בתוך כל מדינה ניתן לראות שתחומים בהם יש מעורבות ממשלתית מועטה יותר נהנים משגשוג רב יותר מאשר תחומים עם מעורבות ממשלתית רבה או מונופול ממשלתי. קחו לדוגמה את תעשיית ההיי-טק הישראלית מצד אחד, ואת חברת החשמל עם החוב האדיר שהיא סוחבת על גבה ועל גב האזרחים מן הצד השני.

לוז השוק החופשי: שכנוע במקום כפייה

מה הסיבה לשגשוג של השוק החופשי, ולכישלון של הכלכלה המתוכננת?

ראשית, צריך להגדיר מהו שוק חופשי. שוק חופשי הוא מערכת שבה היחסים בין פרטים מתבטאים בשכנוע במקום בכפייה. כדי שזה יקרה יש הכרח במוסדות איתנים: מערכת משפט אמינה, מערכת מדינתית שתמנע כפייה בין הפרטים ועוד. אם כל רגע יכול לבוא שודד ולקחת לך את הכסף, אז השוק החופשי נפגע והשגשוג נפגע יחד איתו. אם השודדים מפחדים מהשודד הגדול ביותר, המדינה, המערכת מתייצבת והשוק החופשי יכול לפעול.

המערכת, יש לשים לב, מספקת מסגרת. במצב אידיאלי המערכת לא מתערבת בשוק אלא מתערבת רק נגד כפייה. היא יכולה לקבוע כללי משחק ואף להגביל את השחקנים בשוק, אבל אלה כללים ידועים מראש ולא משתנים. לקח לאנושות אלפי שנים של ניסוי וטעייה לפתח מערכת כזו, ולא בכל מקום היא הגיעה לכך, אבל מרגע שהגיעה, היא הצעידה את בני האדם לקדמה כלכלית חסרת תקדים.

בשוק החופשי הצרכן הוא המלך. כל יזם וכל חברה חייבים להיענות לשיגיונותיו של הצרכן, ואין להם דרך לכפות עליו. הם חייבים לייצר מוצרים זולים יותר וטובים יותר שישכנעו אותו לשלם דווקא להם. ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל, פייסבוק ואפל נאלצות להשקיע הון תועפות בפיתוח מוצרים שאנו נשתמש בהם לנוחותנו המרבית, כדי שהן יוכלו ליהנות מכספינו. חברה שאינה עומדת בדרישותיו של הצרכן, יחסית לחברות אחרות, תקמול ותיפול בלי קשר לגודלה. השוק העולמי רווי בדוגמאות לחברות שבעבר חשבו שתישארנה לנצח, והיום מה שנותר מהן הוא לא יותר מערך בוויקיפדיה.

הכלכן האוסטרי לודוויג פון מיזס הגדיר זאת היטב כאשר כתב: “כלכלת השוק נקראה דמוקרטיה של צרכנים, משום שיש בה קלפי בחירות יום-יומית של העדפת הצרכנים. ההצבעה בבחירות והוצאת הדולרים בשוק שתיהן דרך להביע את דעת הקהל. הצרכן קובע, על ידי רכישה או הימנעות מרכישה, את ההצלחה או הכישלון של היזמים. הם הופכים יזמים עניים לעשירים ויזמים עשירים לעניים. הם לוקחים את אמצעי הייצור מיָזמים שאינם יודעים כיצד להשתמש בהם בצורה המיטבית בשירות הצרכנים ומעבירים אותם לאלה שיודעים כיצד להשתמש בהם טוב יותר”.

הטענה הרגילה לפיה לחברות גדולות אין תלות בצרכנים נובעת מדימוי שגוי בין חברה פרטית (בלי כוח כפייה) לבין גוף מדיני (בעל כוח כפייה). חברות עסקיות, גדולות ככל שתהיינה, אינן יכולות להרוויח אלא על ידי ריצוי הצרכנים. היחידים הלוקחים מאתנו כסף בכוח הם הגורמים בבעלות המדינה, הממומנים מכספי המסים.

המשך לקרוא…

מאתר מידה, כאן.