הכנסת ספר תורה במאחז החרדי הראשון: הבשורה הגדולה

רוח אחרת במצפה לאה

יום שני, כ”ח תשרי התשפ”ו

אמש נפל דבר בישראל. לא שמעו על כך בחדשות, זה לא היה אירוע בטחוני או מדיני שהתקשורת אוהבת לסקר, והוא לא קודם באמצעות יחצ”נים מקצועיים המעצבים את תודעת הציבור. אך יתכן ומדובר באירוע משמעותי בסדר גודל של דורות, הרבה מעבר למה שמתארים לעצמם גם אלו שהשתתפו, ואפילו אלו שיזמו וארגנו את האירוע.

בגבעות שבסביבות כוכב השחר, הוקם מאחז בשם ‘מצפה לאה’, ואתמול נערך שם כינוס עוצמתי לרגל הכנסת ספר תורה לבית הכנסת שהוקם בישוב, כאשר לאחר מכן נערכה סעודה לכבודה של תורה, לכבודה של ארץ-ישראל ולכבודם של מוסרי הנפש המיישבים את המקום.

מה החידוש הגדול, תשאלו. ישנם מאחזים רבים, ברוך ה’, ברחבי יהודה ושומרון, אשר יושביהם עוצרים בגופם את התכנית הפלשתינית לחנוק את ההתישבות היהודית ולתכנן את השביעי באוקטובר הבא ביהודה ושומרון, היל”ת. ובכן, במצפה לאה קיימות כל המעלות הללו של כיבוש, הורשה והתישבות, אך יש במקום גם תופעה יחודית – המשפחות המאכלסות את המקום – מעל מנין משפחות – הן משפחות חרדיות לכל דבר וענין, יוצאי הישיבות המובחרות, בוגרות בית יעקב, אנשים שהבינו, כי ה’ לא הביאנו לארצנו כדי שנדור במחסנים ובחניות, אלא על-מנת שנירש את הארץ ונקיים על-ידי כך את חלקנו בברית עם בורא עולם.

“ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו על הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה”. רוח אחרת נשבה במצפה לאה, רוח גבורה ויראת ה’, רוח של התחדשות, של התנערות מעפר, רוח של אהבת ה’ ויראתו, של תורת ארץ-ישראל הזורמת בעורקים של משפחות האברכים היקרות והבחורים הנפלאים, אשר בשנתיים-שלוש האחרונות עמלו צעד אחר צעד כדי להפוך את החלום למציאות.

בשעה שהציבור החרדי נאנק תחת משבר הדיור ומחפש פתרונות מסוגים שונים להעדר ההלימה שבין הגידול הדמוגרפי לאפשרויות העומדות בפניו – מה שיוצר תנאים תת-אנושיים לצד מחירים מאמירים לא רק בירושלים ובבני-ברק, אלא אף במקומות שבעבר נחשבו לפריפריה – מגיעה הבשורה הנפלאה של מצפה לאה, ומלמדת אותנו, כי מצוקת הדיור אינו עומדת בחלל ריק. היא נובעת ממצוקת הדיור של בורא עולם, אשר חפץ להשכין את שכינתו בארצו, לפרוס את חסותו על נחלתו, להנחיל את בניו בכל מרחבי הארץ ולאפשר לעמו לקיים את היעוד של “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה”.

מי שראה את מאות המשתתפים בהכנסת ספר התורה ובסעודת המצוה אמש – לא יכל שלא לחוש את משק כנפי ההיסטוריה. מי שחווה את התרוממות הרוח שהיתה שם – לא יכל שלא להרהר בלבו, מדוע אין עוד עשרות מאחזים כאלו, הבנויים על טהרת הקודש ומאוכלסים בידי סלתה ושמנה של היהדות החרדית.

אבל יותר מכל, האירוע סימן את המהפך האדיר שהציבור החרדי חווה ביחס להכרת המציאות בה אנו חיים, ביחס להבנה, כי אכן מתרקם כאן תהליך אדיר של גאולה, כי ארץ-ישראל אינה עוד תחנה בגלות הארוכה כפי שהיו בבל, ספרד, גרמניה ופולין. ההתנכרות כלפי מפעל ישוב הארץ הולכת ונמוגה, ויותר ויותר מבינים, כי דווקא ההתחברות לארץ ולברית שכרתנו עליה עם בורא עולם – היא הערובה היחידה לקיומנו גם במישור הרוחני. לנוכח תהליך האוסלויזציה של הציונות החילונית, אשר הוביל אותנו לאסון הגדול מלפני שנתיים ולהכלת הטבח בהסכם שנחתם לאחרונה משום שלא העזנו לומר קבל עולם ומלואו את הרש”י הראשון בתורה – לנוכח זאת ראינו אתמול במצפה לאה את תהליך התיקון של האומה. ראינו כיצד הציבור החרדי מתחבר למהלך ההיסטורי של שיבת ישראל לארצו מתוך עמדה של יוזמה תחת ההיגררות שהיתה מנת חלקו בעשרות השנים האחרונות. ההתרגשות הרבה שאחזה רבים מיושבי המאחזים הותיקים לנוכח התופעה הנפלאה, יוצרת מהלך אדיר של חיבור בין אוהבי ה’ וארצו מכל המגזרים, בבחינת ‘חבר אני לכל אשר יראוך’.

מי יתן, והתהליך ימשיך ביתר שאת וביתר עוז, ומצפה לאה יהיה למגדלור של תורה ויראה, אשר יאיר על הארץ כולה. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה’!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או
1@SHEMA-YISRAEL.ORG

הדיבייט הגדול בין האלוף יצחק בריק עם משה פייגלין על המלחמה והזהות

כמעט 3 שעות, אבל מרתק לשמוע את שיח-החרשים בין משה פייגלין ובין ה”מומחים” של הקונספציה שלא מוכנים או שמא אינם מסוגלים לפתוח את הראש.

זה אחד הויכוחים הכי טובים ששמעתי מפייגלין, אף שלא מצאתי בה חידושים.

הנה הלינק להאזנה…

‘Az Huchal’: Unless It’s God, Just Say ‘Elohim’ (As Opposed to Elokim)!

Customarily, Jews say “Elokim” to avoid having to check if their hands are clean before saying the name of Hashem (er, I mean Elohim) himself. Not to go into if this is halachically best, etc. What I mean to address is those who, perhaps to lazily avoid thought, just speak and write “Elokim” in all cases.

This is a terrible idea, because it arouses strange theological questions where none existed, and even leads to distortions of Emuna by fools and knaves (Cursedians, Berland, Shabtai Tzvi, et al., yemach shemam).

“Elohim” can sometimes mean judge or angel, so using a “kuf [ק]” distorts the meaning altogether. It’s all very funny, when it’s a joke about a Ba’al Teshuva named Eliyahu introducing himself on a shidduch as “קליקקו” or the Am Ha’aretz saying in Korbanos “התודה וקל נזיר”, but what about these?!

בקרב אלקים ישפוט? No. How many rashuyos are there?!

Of course in the first parshiyot of Bereishis it says “Elohim” all the time, which is why we have Rashi.

אני אמרתי אלקים אתם?! Chas veshalom, Tehillim 82 means angels!

And so on…

Hashem doesn’t need the title of “Elohim” even in the very same passuk. As in Malachi: Does anyone steal from a human judge, היקבע אדם אלהים כי אתם קבעים אתי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה (Targum: הירגז גבר קדם דינא ארי אתון מרגזין קדמי)?

Problem is, if you say Moshe was “מחציו ולמעלה אלקים“, that’s blasphemy! It means angelic. See Sanhedrin 39a:

אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמיז אמר ליה אם כן היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה.

There is an infinite difference between God and “godly”. The first is, well, um… The other word means, extra-negated or humbled before God (to sublate, or Aufhebung). We wrote about this here, worth rereading.

Same in Megillah 18a: ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל דאי סלקא דעתך למזבח קרא ליה יעקב אל ויקרא לו יעקב מיבעי ליה אלא ויקרא לו ליעקב אל ומי קראו אל אלהי ישראל. (Yes, עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב”ה, but it won’t be the actual case that they are deified then either, without going into all this.)

The Lubavitcher Rebbe said, to the contrary, one should follow the “custom” of saying “Elokim Acheirim” with a Kuf, and we know where they ended up. So, yes. Risk saying “Elohim” with unclean hands. That is the true, ancient custom (since saying Elokim, anyway), and it’s worth the price.


Somewhat related article:

‘Askinu Se’udasa’: The Minhag to AVOID Saying Things You Don’t Understand