הרב משה מלוביצקי שליט”א: הגאולה היא מעריכית

קוראים יקרים שימו לב – המאמר היום הוא מאמר אורח של ידידי ורעי, הרב משה מלוביצקי, מראשי אגודת ‘קדושת ציון’.

דבר ה’ אל מול קציני סדום (ראה ישעיה א י)

יום שני, י”ט מרחשון התשפ”ו
ידועים דברי רבי חייא רבה בירושלמי (ברכות פ”א ה”א), שגאולתן של ישראל דומה לאילת השחר – בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.
גם בתלמודנו הבבלי אנו מוצאים את ההבנה הזו, ולפיה הגאולה היא תהליך מרובה שלבים, תהליך שמוביל ממעבה חשכת ליל הגלות עד לעוצם אור יום הגאולה השלמה. תפילת העמידה של ימות החול, תפילת ‘שמונה עשרה’ מיוסדת ומבוססת על אותו תהליך, כפי שנצפה והועד בנו מפי קורא הדורות מראש על ידי עבדיו הנביאים, וכמו שמבואר במסכת מגילה (יז:) – “ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים, דכתיב (יחזקאל לו ח) ‘ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא’. וכיון שנתקבצו גליות – נעשה דין ברשעים, שנאמר (ישעיה א כה) ‘ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך’, וכתיב ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה’, וכיון שנעשה דין מן הרשעים – כלו הפושעים, וכולל זדים עמהם, שנאמר ‘ושבר פושעים וחטאים יחדיו’, וכיון שכלו הפושעים – מתרוממת קרן צדיקים, דכתיב (תהילים עה יא) ‘וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק’ וכו’, והיכן מתרוממת קרנם – בירושלים, שנאמר (תהילים קכב ו) ‘שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך’, וכיון שנבנית ירושלים – בא דוד, שנאמר (הושע ג ה) ‘אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ א-להיהם’.
מאמרי חז”ל הללו מאירים את עיני המחכים לגאולה, ומעניקים בידינו את היכולת להביט נכונה אל המציאות הגאולית הא-להית המתרקמת לנגד עינינו, כאשר מזה למעלה ממאה שנים החלו הרי ישראל לתת ענפיהם ולשאת פרים, ואכן מיד לאחר מכן התממשה ההבטחה הא-להית לקבץ גלויותינו, והנה אנו ניצבים בפני השלב הבא של הגאולה – השלב שבו נעשה דין ברשעים, נכרתים שופטי ויועצי הרשע, ומפנים מקומם לשופטי הצדק הנאמנים לתורתנו הקדושה.
כמה אומללים הם אלה, שתורת הגאולה שלהם בנויה אך ורק על מה שלמדו בהיותם ילדים רכים, יונקים בפה פעור את תורת מלמד התינוקות, שאף הוא עצמו השלים את צמיחתו ואת שיעור קומתו הרוחנית והתורנית בימי ילדותו המוקדמים. בעולמם יש תבנית אחת של גאולה, גאולה שמגיעה כמו הבזק אור ששוטף ומאיר את העולם כולו בבת אחת ומוציא את היהודים השפופים במיידאנק והנידחים בויליאמסבורג, נוטלם על כנפי נשרים ומטילם לארץ הקודש.
בתפיסת עולמם, כל עוד התרחיש הזה אינו מתרחש, אנו נמצאים בעיצומה של הגלות, בדיוק כמו זקנינו המושלכים לאש הקרימטריום באושוויץ.
כמה מאושרים אלה שרואים בגאולתן של ישראל, מלווים בהתרגשות כל צעד נוסף אל הגאולה, ושואבים כוחות להמשך המסע, כאשר הם כבר רואים את קצו לנגד עיניהם.
ובכל זאת, שלבים יש במסע הגאולה, שהם קשים מנשוא. לראות את סדום קמה וגם ניצבה למול עינינו, עם אותם מאפיינים – רוע, אכזריות, חוצפה, צביעות, דיבור בשם החוק והצדק כדי לרדוף את החוק הצדק והמוסר עד חרמה ולעוותם ולהשפילם עד עפר, חוסר הבושה הקולקטיבי, והפיכת האדם לחיה דו-רגלית אכזרית חכמה להרע, עם שינוי אחד, שהפעם אין בה בסדום המודרנית אפילו לוט אחד.
רגעים יש, שהם קשים מנשוא, רגעים בהם האדם פונה באלם קול לא-להי השמים והארץ, תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו. ידעתי אבי וא-להי, ידעתי וגם ראיתי כי אתה מוליך את עולמך אל התיקון הגמור והגאולה השלמה, אולם ידעת אתה, כי כשל כבר כח הסבל, עד מתי אראה בבלע רשע צדיק ממנו, אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, כל צורריהם יפיחו בהם, ידברו בגאוה ובוז על קדוש ישראל ועל עמו, ואתה ה’ עד מתי תראה ותחריש. ואמנם אתה א-ל ולא איש ורב כוחך לסבול, אבל מה אנו ומה חיינו ומה כוחנו כי ניחל, ומה קצנו כי נאריך נפשנו עד שתזכור.
אולם אם נתבונן בלשונו של רבי חייא רבא, נוכל להתחזק בהשימנו אל ליבנו, כי לעולם תמשיך הגאולה להתנוצץ זעיר שם זעיר שם, לא לנצח תתגבר קמעא קמעא, שפתיו ברור מללו: ‘כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת’. עם התקדמות הגאולה היא תחיש פעמיה, עד ארגיעה לשון שקר. הנה אנו מתיצבים ורואים בקרוב מאוד את שבר הפושעים יחדיו. יש במה להתחזק.
כעין זה אנו מוצאים במאמר חז”ל במסכת יומא (עז:) – “אמר ר’ פנחס משום רב הונא צפוראה, מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב, כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן וכו’, מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף”.
לא לנצח תשמר מגמת ההתקדמות האיטית, עקב בצד אגודל, כהרף עין הופכת הגאולה פניה, מפי פך קטן היא נעשית במהרה נחל שוטף, נחל ששוטף ומנקה את העולם, וסוחף את כל הרוע למצולות ים, במקום אשר לא יזכרו ולא יעלו עוד על לב לעולם.
אשרי המחכה ויגיע ויבקעו עליו שחרייך.

FUNNY: Don’t Abandon Elders!

No Longer Relevant

(cdu)

I sit in the corridor, because the air in my room is stale. And because my roommate hasn’t stopped moaning and groaning since she got here,  three years ago.

My children told me the nursing home would provide companionship and responsible health care, but that’s just what the brochure says.

The others here are older than me, weaker, and often depressed. Staying cheerful and upbeat around them, and  mostly-overworked nurses  has not been easy.

At home, I kept busy with organizing my cupboards and drawers, and inviting friends over for coffee or an evening of inspiration. We discussed all kinds of life-enhancing topics, and laughed about our aches and pains. We forgot half of what we’d told each other the last time we met, so we never ran out of things to talk about!

Yet, here I sit, in the gleaming, pristine hallways of Serenity Nursing Home, feeling anything but serene.

In the last three years, I’ve swallowed about 500 pills, none of which I can name. I’ve choked down tasteless mush three times a day. I’ve started conversations with my roommate that went nowhere because she can hardly hear, so she always gets insulted by things I’ve never actually said.

I joke with staff members who barely smile, and they laugh before the punchlines, because they assume I have no idea what I’m saying anyway.

I am no longer relevant!

My children visit me once a month. Usually the first Sunday of the month, so they can cross it off their calendars, I guess.

The visits are superficial at best.

Here is a sampling:

Grown Child: (loudly enough to wake the dead) Hello, Grandma! How have you been?

Me: Could be better.

Child: Better? Awesome! How’s the food?

Me: Tasteless, pretty much.

Child: Tasty? Awesome! Sleeping well?

Me: Not a wink. My roommate…

Child: (even more loudly) Not your roommate, Grandma. How have YOU been sleeping?

Me: Okay, I suppose.

Child: That’s good. You need your sleep!

Me: For what, exactly?

Child: Hahaha, oh Grandma, you’re so cute.

You get the idea.

So, I’m planning to escape.

Not sure how, when, or where I’ll go, but I’ve got to get out of here. Will you help me?

I can wash dishes, fold laundry ,and do homework with your children. I offer great advice, but only if you ask me – not unsolicited. I don’t eat much, and lukewarm bottled water suits me fine. I wear the same three housecoats during the week, and a special robe on Shabbos. That’s about it.

If I spend one more week sitting in this bleak corridor, talking to absolutely no one, I’m going to lose it. I might start screaming like a lunatic, “Get me out of here!”

Please, save me before that happens, or they’ll lock me up in a much worse place than this, for sure.

I would offer to pay you, but my children monitor my savings accounts. Maybe you can kidnap me, hold me for a high ransom, and tell my children they better show up with the money or you’ll kill me. Then, after they Zelle you the money, you say, “We decided to keep her, after all.”

If they sound relieved, no further action need be taken. If they sound upset, tell them they can still visit me once a month, just as they do now.

It’s a fail-proof plan, no?

Oh wait, you don’t want to go to jail, right?

So I myself will confess to the police that it was all a ruse, created by me, to escape from a nursing home that was not meeting my needs. The nursing home might protest, but only because of the money, so we’ll settle with them.

Just please, take me far away from here.

Please!

If you are reading this heartfelt message, that means Phase 1 of my Great Escape Plan has already succeeded, so you can count on me for the rest, too.

Do we have a deal?

Reprinted with permission.

בענין ‘חוק’ עונש מות למחבלים

כלל גדול שהפסימי לגבי חוקים חדשים ידו על העליונה. אפי’ לגבי מסים או גזילת אדמות שיש כבר “חוקים” הם לא מרימים אצבע, אז מה יעזור “חוק” חדש.
כל המחשבה מעוררת גיחוך בשעה שרודפים כל הגנה-עצמית יהודית כמו הבריטים, ויושבים שש שעות תוך שמיעת וראיית כל הפוגרום ב”לייב” בשמיני עצרת.
ה”חוקים” שלהם בידיהם כחומר ביד היוצר, “אות מתה” בנוגע לגוי ואיום ממשי כשזה נוגע ליהודים, בשם ה”שוויון” (או רק ידברו על זה, שזה מספיק מזיק). אפי’ כשיהודי מזיק ממונו של גוי זה נקרא “טרור יהודי” (מילון: מחבלים), ורודפים וחוטפים ומענים ילדים יהודים וכו’ וכו’.
כשגוי הורג יהודי הרי זה גם כדי לקבל את הכסף שהמדינה כבר לקחה מהקרבן היהודי ונתנה לארגוני רצח-יהודים (בתורת שליחות לדבר עבירה). להרוג מחבלים זה לא חסכוני, ואין לדבר סוף כידוע. במקום “חוק” בלה בלה, שיפסיקו לתת נשק לגירסא החדשה של צבא האויב בעזה, שזה ג”כ נגד ה”חוק”!

למה לא לשנות קודם את הנוהל שאם מחבל פצוע קשה יותר מהקרבן היהודי אותו ניסה לרצוח והמשאבים מוגבלים (כיון שהם מושקעים ב”מלחמה” במחבלים, כמובן), יש לרפא את המחבל ימ”ש ורק אח”כ לטפל ביהודי?

וגם לנוהל הזה יש גבוי של דעת תורא…