Since we live in a time of constant and deep change, the battle must not be to “conserve” the good (even assuming you are right or mostly right) but to discover it anew.
Those who speak about “breaching” or “deviating” from some minhag or tradition, even if\when completely right, sound like phonies.
Better to talk about upholding the “Truth” wherever it may be lost and found.
בס”ד
הרב רועי זאגא, תורת המדינה
מי לא מכיר את הביטויים הקשים ‘השטחים הכבושים’, ‘הכיבוש משחית’ ודומיהם, בהם מנפנפים נגד חלק הארי והלב של ארץ ישראל, ‘ההר’. הטעות היסודית שבביטויים אלה נעוצה ברש”י הראשון על התורה, “שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו”. בשפה הלכתית, זו ‘מלחמת מצוה’ לכבוש את ארץ ישראל, לא רק שמלחמה זו איננה אסורה אלא היא מצוה וחובה עלינו. אך לו יצויר שהיה מדובר באוגנדה, בה אין לנו כל מצוה לכבוש ולשבת, האם היתה אמת בדבריהם של המגנים את הכיבוש? בשאלה זו של הלכות כיבוש ומלחמה בין עם לעם נעסוק במאמר זה.
לאחר מלחמות העולם הראשונה והשניה הוקמו ארגונים בינלאומיים שמטרתם הראשית הייתה מניעת מלחמות. הראשון נקרא ‘חבר הלאומים’ שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואותו ירש ארגון ‘האומות המאוחדות’ לאחר מלחמת העולם השניה. מדינת ישראל סובלת רבות מהאו”ם אך האם יסודו של ארגון זה צודק ונכון?
בישראל מצאנו שני סוגי מלחמות, מלחמת מצוה ומלחמת רשות. על מלחמות מצוה נמנות מלחמת כיבוש הארץ, מלחמת עמלק ומלחמות הגנה, ואילו מלחמת רשות היא ‘המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו’. מלחמה זו צריכה גם אישור של בית הדין הגדול. כשאנו באים לדון בהלכות גויים, ברור כי מלחמת הגנה נוהגת גם בהם, אך נשאלת השאלה האם מותרת לאומות העולם מלחמת רשות להרחיב גבולם ולהרבות בגדולתם ושמעם, או שמא רק לישראל הותרה מלחמה זו.
עסקו בשאלה זו הרב ישראלי ב’עמוד הימיני’ וכן הרב שביב בתחומין ט, אך כל אחד מהם נטה לדעה אחת באופן מובהק, ואני בתור מאסף למחנות רוצה להציג את בתי האב של שתי השיטות, שיסודן בראשונים והמשכן באחרונים עד לאחרוני זמננו.
מתנגדי מלחמות הרשות באומות העולם
הגמרא בסנהדרין נט ע”א בתוך הלכות בני נח אומרת כך:
“ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. ולא, והרי יפת תואר, התם משום דלאו בני כיבוש נינהו. והרי פחות משוה פרוטה, התם משום דלאו בני מחילה נינהו”.
ופירש רש”י:
“לאו בני כיבוש נינהו – לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל, שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע”י כיבוש”.
האחרונים הקשו על כך מהגמרא בגיטין לח ע”א האומרת “עמון ומואב טהרו בסיחון” ופירושו שסיחון קנה את ארצם בכיבוש מלחמה ועל כן יכלו ישראל לכבוש זאת ממנו, משמע שהנכרים הם ‘בני כיבוש’.
כמה תירוצים נאמרו לסתירה זו, נביא כאן את התירוצים התומכים באיסור מלחמת הרשות לגויים.
המחנה אפרים (הל’ עבדים סי’ ג) חילק בין פתיחה במלחמה שאסורה לגוים ובין מלחמת הגנה בה מותר גם לכבוש את ארצו של המתקיף. להבנתו עמון ומואב פתחו במלחמה עם סיחון ועל כן היה מותר לו להשיב מלחמה ואף לכבוש את ארצם.
החת”ס (יו”ד יט, בתירוצו השני) וכן ה’דבר אברהם’ (סי’ יא) תירצו כי אף שהמלחמה אסורה, מכל מקום הכיבושים נקנים לעם הכובש.
ה’דבר אברהם’ הביא גם את שיטתו של תוס’ רי”ד בגיטין האומר שסיחון זכה בארצם של עמון ומואב רק לאחר שהתייאשו ממנה, ומשמע ממנו שאין מדובר כאן בכיבוש מיוחד למלחמה אלא בחזקה רגילה שלאחר יאוש. (אע”פ שאין יאוש בקרקע, יאוש גדול כזה שנשתקע שם בעליה ממנה וא”א להוציאה בדיינים, יש בקרקע.)
הרב זווין (לאור ההלכה, עמ’ יז) למד איסור על מלחמת הרשות לבני נח מכך שלישראל היא מותרת רק על פי סנהדרין, וממילא אומות העולם שאין להם סנהדרין אין להם היתר.
ה’דבר אברהם’ הביא סברה נוספת לאסור את מלחמת הרשות לבני נח. מכך שלישראל אסור להילחם בישראל אחיו, גם לגוי יהיה אסור להילחם בגוי אחר. (אולם יש לפקפק בסברה זו שכן בישראל נוהגת אחוה, ואילו בני אומה אחת אינם נקראים אחים לבני אומה אחרת.)
המתירים מלחמת הרשות באומות העולם
בפרק הקודם ראינו כי המקור העיקרי לאסור מלחמות הרשות אצל אומות העולם הוא הגמרא בסנהדרין האומרת כי הגויים הם לאו בני כיבוש. הר”ן בחידושיו לסנהדרין (נז ע”א) מפרש גמרא זו בדרך שאינה נוגעת לכיבוש ארצות.
“שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו, רוצה לומר שהכותים אין זוכין אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה, ומשום הכי אסורין ביפת תואר דאכתי הויא אשת הכותי חבירו. אבל ישראל הם בני כיבוש, שכובשים את הכותים קנין הגוף, והם ממון שלהם ונפקעה מהם תורת אישות ומותרת ללקחה לאשה”.
דברי הר”ן שומטים את היסוד בדברי הגמרא לאיסור מלחמת הרשות באומות העולם.
הרב ישראלי (עמוד הימיני סי’ טז פרק ה) דייק מדברי ראשונים נוספים שמלחמת הרשות מותרת לגויים. הרמב”ם והרמ”ה כותבים כי דברים שנקנו בכיבוש מלחמה קניינם מועיל כיון שדינא דמלכותא דינא.
גם הרדב”ז (ח”ג תקלג) כותב כך:
“דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, דחוק המלוכה הוא כשלוכדים המדינה בכח המלחמה כל הבתים והשדות והכרמים הם שלו וכו’ כי כן דרך המלכים לכבוש המדינות זה מזה וכו'”
מדבריהם לומד הרב ישראלי כי המלחמה מותרת, שכן דינא דמלכותא מועיל רק בחוקים טובים ולא בחמסנותא (רמב”ם גזילה ה,יג, ומ”מ שם. וכן הוא בשאר ראשונים), אילו המלחמה היתה אסורה גם הקנין שלה לא היה מועיל מדינא דמלכותא.
גם החת”ס (יו”ד יט בתירוץ הראשון) והרש”ש והגהות יעב”ץ בסנהדרין (נט ע”א) הבינו כי משמעות הגמרא בגיטין לח האומרת כי עמון ומואב טהרו בסיחון היא שהמלחמה מותרת.
לגבי החלוקה של המחנה אפרים בין מלחמת הגנה בה ניתן לכבוש ארצות ובין מלחמת התקפה, טוען הרב ישראלי כי חילוק זה אינו מופיע בשום מקום אחר, והפוסקים הזכירו את קנין הכיבוש של המלחמה מבלי לחלק בכך.
לגבי הטענה כי מלך ישראל מותר לצאת למלחמת הרשות רק באישור הסנהדרין, הסביר הרב ישראלי כי הסנהדרין נצרכת על מנת לחייב את העם לצאת למלחמה כזו ולא כדי להתיר את שפיכות הדמים שבה. כך מדוייק ברמב”ם (מלכים ה,ב) שכתב “אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד”. סברה זו הובאה גם בספר ‘עינים למשפט’ של הרב אריאלי, והרב קוק ב’משפט כהן’ סי’ קמה הסתפק בשאלה זו, האם הסנהדרין נצרכת כדי לחייב את העם או כדי להתיר את שפיכות הדמים שבמלחמה.
גם הנצי”ב סובר כי מלחמת רשות מותרת לגויים וכך הוא כותב על איסור רציחה שנאמר לבני נח (העמק דבר בראשית ט,ה):
“מיד איש אחיו. פירש הקב”ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה, מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם, וכדאיתא בשבועות לה מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע”ג שכמה מישראל יהרגו על ידי זה”.
הרי שהנצי”ב לומד בקל וחומר, אם לישראל שנצטוו במצוות מרובות הותרה מלחמת הרשות קל וחומר לבני נח. ומנמק את ההיתר בכך שכך נוסד העולם.
גם הרב ישראלי מחפש את ההצדקה המוסרית למלחמת הרשות ומנמק זאת כך, אחד ההסברים לדינא דמלכותא דינא הוא הסכמת בני המדינה שקבלו עליהם את המלך. בדרך דומה אומר הרב ישראלי כי גם בין האומות ישנה הסכמה כי מלחמה היא דרך מקובלת לכבוש ארצות, ועל כן היא מותרת. ואם תשאל איך ההסכמה מתירה שפיכות דמים, עונה הרב ישראלי כי אף על פי שבישראל אין גופו ונפשו בידו להתיר לאדם אחר לפגוע בו או להרגו, בבני נח אין הדבר כך אלא נפשם וגופם ברשותם, ועל כן הסכמתם מועילה גם לענין דיני נפשות.
לפי הסבר זה יש לדון אולי בימינו הסכמת האומות היא שמלחמת כיבוש אינה מקובלת, או שמא הם אומרים זאת רק מהשפה ולחוץ. אולי ניתן לחלק בין המדינות השונות איזו לחרב ואיזו לשלום.
מסקנות
מאחר ועלה בידינו כי ישנה מחלוקת אם מלחמת הרשות מותרת לבני נח, הרי שעלינו להחמיר לכתחילה בעניין זה הנוגע לאיסור דאורייתא של רציחה, אולם לאחר מעשה יש להכריע כי כיבושי המלחמה חלים. שכן גם בקרב אוסרי המלחמה רווחה הדעה כי הכיבושים חלים.
השלכה מעשית למדינת ישראל של היום מסוגיה זו היא בענין מכירת נשק. האם ניתן למכור נשק למדינות החשודות להשתמש בו לצורך מלחמות כיבוש. מכיוון שהדבר נתון במחלוקת הפוסקים יש להחמיר ולמכור רק למדינות שאינן חשודות להשתמש בנשק למלחמת כיבוש אלא רק למלחמת הגנה.
אין צורך לומר כי יהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל שנכבשו במלחמת מצוה של כיבוש הארץ. אך גם אילו היה מדובר באוגנדה הרי שהכיבושים חלים, ועל אחת כמה וכמה כשנכבשו במלחמת הגנה.
הרב רועי זאגא, תורת המדינה
צוות האתר
תאריך: 22/11/2022
שאלה: ידוע שהנביאים התנגדו לקרבנות, והסבירו שאין לבורא חפץ ברבבות נחלי שמן ואילים מפוטמים וכו’, ואילו הכהנים דגלו בקרבנות, מדוע היהדות וההלכה קיבלו את דעת הכהנים, ולא את דעת הנביאים שהיו מנהיגי הדור ונשלחו מאת האל?
תשובה: רעיון זה שהנביאים התנגדו לקרבנות, הפך לרעיון מקובל בעקבות מלומדים פרוטסטנטים בעת החדשה, שביקשו צידוק מחודש לנצרות. הנצרות הקלאסית דגלה בביטול המצוות המעשיות עקב הכפרה ע”י צליבתו של ישו. זו משנתו של פאולוס, ועבור ימי הביניים זה הספיק. בעת החדשה הובן שטענה זו אין לה שום בסיס היסטורי או תיאולוגי, ולכן יצאו הפרוטסטנטים במהלך חדש: התורה היא מזוייפת, התורה ה’מקורית’ לא כללה קרבנות, ולכן הנביאים התנגדו אליה, ‘הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה’? הנצרות חוזרת לאידיאל הראשוני של התורה ה’מקורית’, הנביאים התנגדו לקרבנות!
ביסוד הגישה הזו, עמדה הנחה אנכרוניסטית, שהדת הקדומה כביכול היתה חופשיה מפולחן, מקרבנות, ומחוקים מדוקדקים, ולהויזן אפילו טען שכל אפני הקרבנות לא היו קיימים בתקופה הקדומה (הוא גם חשב שהכתב לא הומצא עדיין בזמן מתן תורה… בהסתמך על המיתוס היווני שהאל קדמוס המציא את הכתב). ההנחה הזו הופרכה לחלוטין עם התייסדו של מקצוע הארכיאולוגיה, מאות ואלפי תעודות כתובות וממצאים מוחשיים מלמדים שהפולחן, הקרבנות, והחוקים המדוקדקים, היו חלק בלתי נפרד מכל דת בימי קדם וגם מהיהדות. על כך פירט באריכות פרופ’ וידנפלד במאמרו שהובא כאן, במאמר זה הוא גם מראה את חוסר ההבנה התיאולוגי של היהדות, את התפיסה הנוצרית השטחית והמוכרת, שהביאה אותו ל’ניתוח’ השגוי (על זה אריכות גם כאן, ובכלל על האופי הפרוטסטנטי של ביקורת המקרא כאן), דוגמא מדבריו:
יש לציין כי גישתו של ולהאוזן משקפת את עמדת התיאולוגים הנוצרים בגרמניה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, ונגד גישה זו קמו תיאולוגים בארצות הברית כגון ג. פוט־מור ואחרים. אולם עניננו כאן לא בהגנה על עמדת היהדות בכלל כי אם בחשיפת הסילוף שבטענות ולהאוזן כלפי היהדות, שכן מטענות אלה נובעת גישתו העקרונית והמשפט הקדום כלפי תורת כהנים. לפי דעת ולהאוזן, הדינים היבשים שבתורת הכהנים אינם יכולים להיות יצירה מקורית ישראלית מימי הנביאים. אדרבה תורה זו משקפת את הירידה וההתנוונות כביכול של היהדות מימי הגלות, והיא אשר סללה את הדרך לתיאוקרטיה הפרושית, התיאוקרטיה בספרות הכהנים המיוחסת למשה אינה, לדעת ולהאוזן, אלא השלכה פיקטיבית מימי הגלות ואחריה. הסופרים מימי הבית השני ציירו את עבר מהרהורי לבם המשקפים את שלטון הכהונה בימי בית שני.
אך בלי קשר למניעים של הטענה הזו, שהנביאים התנגדו לקרבנות, היא גם מופרכת מתוך שתי עובדות ברורות: 1) הנביאים, כולם, תמכו בשמירת התורה, ואין שום גירסא של התורה שלא כוללת קרבנות, לפי שום ניתוח ביקורתי, דיאכרוני, טקסטואלי, נומרולוגי, כולם מסכימים שכל חלק של התורה, היה כרוך במקדש ופולחן. 2) הנביאים עצמם תמכו במקדש וקרבנות, וחלק מהם אף מתואר כמקריב קרבנות בעצמו.
Speaking of yesterday’s article on volunteering (like Stalin…), I should add this: card-carrying communists in general were manically devoted (although not just them).
Communists were all pushed to be “leaders”.
Communists would volunteer for every position in their local trade union.
Communists would go anywhere for the Party, and put their life and liberty at risk.
Communists would give very large donations of time and money for the Revolution (before tight-fisted Moscow was ever contacted).
Communists routinely sacrificed lucrative careers for the Party.
And people still wonder how small numbers had a disproportionate effect on the whole planet?!
The big-shot, revolutionary Communist leaders wanted to do the fun and exciting parts (for idea-people, anyway) like speeches and pamphlets and vicious arguments. Who likes paperwork and details?! So, they allowed a minor thug worry about the nitty-gritty secretarial paperwork. He’s willing to volunteer? Phew!
The volunteer was just “general secretary” of the Central Committee. Effective service gained him respect, as service always does. The volunteer got to know everyone who was “central”. The volunteer began to fill important positions with his friends. Eventually, the volunteer took over everything and killed one or two of the grand old leaders.
Today this volunteer is quite (in)famous. I’m talking about Joseph (Vissarionovich) Stalin, of course.
Think: Marxist superstructure of society.
Here’s Lenin’s prosaic opinion of bookkeeping: essential but boring!
That’s the story. Here’s the lesson: it might be a good idea to volunteer for a place you believe in…
– Woody Allen
Bamidbar Rabba 21:14:
… אמר לו הקב”ה, נוצר תאנה יאכל פריה. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו, קח לך את יהושע בן נון, לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה.
Take on responsibility to gain more of it. You won’t have many competitors…