מה הבעיה בהפסקת האש? – יהודה אפשטיין
Authored by: יהודה אפשטיין Yehuda Epstein
מה הבעיה בהפסקת האש?
יום ראשון, כ”ה ניסן התשפ”ו
השמאל מעמיד אותנו במבוכה בימים אלו. מצד אחד, מובנת האכזבה מהפסקת הלחימה ומהחמצת הנצחון המוחלט בפעם השלישית בשנתיים האחרונות – אחרי לבנון ועזה, שוב כופים עלינו האמריקאים הפסקת אש כדי לשרת את האינטרסים שלהם, ששונים מהותית מאלו שלנו, לא רק כפי שהיה בלבנון עם ממשל ביידן, אלא גם בעזה ובאיראן עם טראמפ. הגהנם שטראמפ הבטיח להנחית על עזה ואחר-כך על איראן התגלה כלא יותר מאסטרטגיה שנועדה למקסם רווחים במשא ומתן, וישראל ממשיכה לעמוד מול חורשי רעתה, אשר תחת להיות מושמדים – מתחילים להתכונן לקראת הסבב הבא. מאידך – משא הקינות של השמאל והתקשורת המהדהדת את מסריו אודות הכשלון של נתניהו והתבוסה של ישראל, הנראה כלקוח ישירות מתעמולת אל-ג’זירה – אינו עושה חשק גדול מדי להצטרף אליו. על-כן מן הראוי לנסות לרדת יותר לעומק הדברים, בטרם מגבשים דעה ברורה בנידון.
כאמור, זוהי הפעם השלישית שממשלת נתניהו, אשר נחשבת בעיני רבים לימנית ביותר בתולדות ישראל, מתקפלת לנוכח הלחץ האמריקאי וחותמת על הסכם רע כדי לרצות את הדוד סם, ומכיון שלכל הדעות שלוש פעמים נחשבת לחזקה – כנראה שיש כאן באג מובנה, כשל עקרוני, המביא אותנו לאותה נקודת אין מוצא, ושומה עלינו לברר מהו, וכיצד ניתן להחלץ ממנו.
ואחר דרישה וחקירה בתולדות מדיניות החוץ הישראלית מיום הקמתה של המדינה ועד הנה, המסקנה העולה היא, כי בניגוד לכל מדינה אחרת בעולם, אשר מעצבת את יחסי החוץ שלה לנוכח חזון כלשהו, לנוכח מטרה מדינית מוגדרת, לנוכח רעיון מכונן שאמור להנחות אותה – במדינת ישראל, אשר הקומה על-ידי התנועה הציונית החילונית – הרעיון המכונן היחיד שמנחה את ראשי המדינה היא הקיום הפיזי, השרידות, המקלט הבטוח לעם, אשר לא מצא מנוח לכף רגלו באירופה הדוויה ונאלץ לנדוד לאסיה אחר שעלה עשנו דרך הכבשנים. העם שהביא לעולם את בשורת הצדק והמשפט, החרות האמיתית, החסד והרחמים, האיזון הנכון שבין חומר לרוח ובין גוף לנפש, העם שנועד להיות אור לגויים ולכונן את ממלכת הצדק והאמת לאור תורתו הקדושה – עם זה ויתר על כל הערכים הללו תמורת עצם הקיום, וכאשר זה הושג – לא ראה לנכון אלא להמשיך ולהחזיק באותו קיום, כאשר הימין והשמאל נותנים לו וריאציות שונות – השמאל פנה לאשליות של שלום עם האויב הצמא לדמנו, והימין פנה לאשלית הוילה בג’ונגל – שנמשיך להתנהל כאן כאילו אנחנו באירופה ונתעלם מהאויב שמסביבנו. אלו ואלו הביאו עלינו את אסון שמחת תורה, אלו ואלו אינם יודעים להחלץ מהמבוך, אלו ואלו מתקפלים לנוכח לחץ אמריקאי.
מדוע? משום שלאמריקה – כמו לכל מדינה אחרת – יש אג’נדה, יש מטרה, יש שאיפות מעבר לעצם הקיום. במקרה שלנו, השאיפות האמריקאיות כוללות את ייצוב מחירי הנפט, את מאבק הסחר מול סין, את חיזוק הברית האסטרטגית שלה עם מדינות המפרץ כנגד סין ורוסיה ועוד כל מיני מטרות. מכיון שאמריקה יודעת, שלישראל שום דבר לא באמת חשוב מלבד עצם הקיום, תמיד ידה של ישראל תהיה עם התחתונה כאשר היא תועמד מול דרישה שתשרת את האינטרס האמריקאי כל עוד היא לא פוגעת באינטרס הקיומי המיידי של ישראל. איראן תשקם את עצמה בעוד כמה שנים? נדאג אז. בינתיים אפשר להפקיר את האינטרס הישראלי, משום שאינטרס כזה אינו באמת קיים.
לכן נתניהו מתקפל מול טראמפ, כפי שהתקפל מול ביידן, וכפי שהתקפל בשעתו מול קלינטון. לכן בגין התקפל מול קרטר, לכן שמיר התקפל מול בוש. כל ראשי הימין ידעו לדבר גבוהה גבוהה על עצמאות מדינית ובטחונית, אבל לא ידעו לממש אותה, משום שהדי.אנ.איי שלהם אינו שונה מהותית מזה של השמאל – כיצד לשרוד פיזית במזרח התיכון. הויכוח היה רק על הדרך – קיר הברזל של ז’בוטינסקי לעומת הפשרה הטריטוריאלית של מפלגת העבודה ההיסטורית. אך המצע היה משותף – מקלט בטוח לעם היהודי ותו לא.
אפשר להמשיך כך, אך יש רק בעיה אחת – עם ישראל לא נולד כדי לשרוד. תכנית ההפעלה שלו אינה נתונה בידיו, היא נתונה מאת בורא עולם. ובורא עולם הועיד עבורנו משהו הרבה יותר גדול – ממלכת התורה במרחבי הארץ המובטחת, קיום התורה בידי האומה בכל מערכות החיים, כינון בית מקדשנו כמרכז הרוחני של העולם כולו – כהנים בעבודתם, לויים בשירם ובזמרם, ישראל במעמדם, נחלות, שבטים, מערכת משפט תורנית בראשות הסנהדרין שבלשכת הגזית, חיבור שמים וארץ, שפע חומרי המבטא עושר רוחני, שכינת ה’ החופפת על חיינו בכל תחום, דקדוק ההלכה לאור חזון התורה והנביאים. כאשר המילים הללו הופכות מסיסמאות מרוממות לתכנית פעולה מעשית – כל ההסתכלות המדינית שלנו נראית אחרת. אנחנו לא מחפשים רק מקלט בטוח, כי אם מעון לשכינה. אנחנו לא רואים באויב הערבי מטרד שצריך להסתדר אתו, אלא את אויביו של מקום שחובתנו להוריש מכאן. האיראנים אינם איום בטחוני שצריך להחליש, אלא יורשיו של עמלק שצירך להשמיד. הנפט של טראמפ והיריבות הכלכלית שלו מול סין מתגמדים לעומת החזון האדיר של עם ה’. כשחיים עם חזון כזה לנגד עינינו, לא ממהרים להפסקת אש רק משום שהאמריקאים בקשו. הם יכולים לעשות הפסקת אש עם איראן אם זה מתאים להם, זה בסדר גמור. אבל אנחנו צריכים להתנהל ביחס לחזון שלנו ולאינטרס שלנו שנגזר ממנו.
אז כן, אנחנו מאוכזבים מהפסקת האש, לא מהסיבות של השמאל, כמובן, וגם לא מתוך התלהמות שאינה רואה את המציאות. אנחנו מאוכזבים דווקא משום שאנחנו מעמיקים לחקור מי אנחנו, עבור מה נבראנו, מה עושה אותנו לעם, מדוע נבחרנו בידי בורא עולם ומה צריכה להיות מגמתנו כאומה. השמאל פשט את הרגל כבר מזמן, והציבור מאס בו, על-אף שליטתו הכמעט מוחלטת בכל מוקדי הכח. הימין גם הוא אינו מספק את הסחורה, ובמוקדם או במאוחר נתניהו ירד מהבמה, ואלו שיבואו במקומו – גם הם לא יובילו את העם לחוף מבטחים. עם ישראל זקוק למשהו אחר מהותית – לחזון יהודי שורשי המושתת על קבלת עול מלכות שמים וקיום הברית עם בורא עולם. הגיע הזמן!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או
